“שטח אש 918” שהוא מוקד מאמר זה מקיף כ-30 אלף דונם, ובהם קרקעות פרטיות ושטחים חקלאיים, בדרום הר חברון. באזור זה המכונה “מצאפר יטא” (האזור החקלאי של העיירה יטא) חיים מזה דורות רבים תושבים פלסטינים בח’ירבות שהן כפרים זעירים של מערות, בתי אבן ופחונים המתקיימים בעיקר על חקלאות ומרעה על ספר המדבר. כבר למעלה מעשור מתנהל מאבק משפטי נגד כוונת ישראל לגרש למעלה מאלף תושבי המקום. הכוונה המוצהרת היא לסגור את האזור כשטח אימונים לטובת “שמירת הכשירות הנדרשת לכוחות צה”ל”. ביולי 2012 הגישה פרקליטות המדינה את תשובת המדינה לבג”ץ- בה  נאמר כי ה”מבנה הטופוגראפי הייחודי של השטח, [ה]מאפשר צורות אימון ספציפיות למסגרות קטנות וגדולות, מכיתה ועד גדוד”.

שמירת כשרות צה”לית? מבנה טופוגרפי ייחודי לאימונים? החוק הבינלאומי בוודאי שאינו מכיר ביעדים אלו ככאלה שבעטיים יכול צבא כובש לגרש אדם מביתו. סעיף 49 (1) לאמנת ז’נבה אוסר איסור מוחלט, ללא חריגים, על העברה וגירוש של אוכלוסיה כבושה. (החוק מבחין בין העברה קבועה ובין פינוי באופן זמני, שהוא מתיר בנסיבות מסוימות). הקמת שטח אש בדרום הר חברון מפרה גם סעיפים נוספים, כמו האיסור על הצבא להחריב את רכוש ומשאבי האוכלוסיה. האדמות צפויות להינזק קשות, וכמו כן הצאן, גם אם יתירו לתושבים, כפי שצה”ל הבטיח, להמשיך ולרעות את הצאן בשבתות ובחגים ובשני פרקי זמן בני חודש במהלך השנה.

אחד הטיעונים שחזרו והושמעו מפי נציגי המדינה הוא, כי רק בעונות מסוימות בשנה מתגוררים התושבים בשטח המדובר, ועל כן מותר לפנותם. טענה זו היא מוטעית ומוטה (המדינה אינה בודקת למשל, האם לתושב התנחלות יש אולי דירה נוספת במקום אחר בארץ) אך גם לו הייתה נכונה, אין בה כדי להכשיר את המעשה. אמנת ז’נבה איננה קובעת כי רק מי שהוכיח לצבא הכובש שהוא תושב קבע- מוגן בפני העברה וגירוש, אלא קובעת כלל לפיו מי שחי באזור הנתון בכיבוש אין לגרשו. למפקד הצבאי לא ניתנה סמכות לקבוע הבחנות בין תושבי קבע לתושבים זמניים לטובת העברתם של תושבי הארעי; פירצה כזו במשפט הבינלאומי היתה הופכת כלי משפטי בידי צבאות כובשים לעקוף את החוק ולבצע גירושים.

אולם האם כשירותו של הצבא היא האינטרס היחיד שהמדינה מנסה לקדם באמצעות הכרזה על אזור זה כשטח אש? בדומה לאזורים אחרים בגדה המערבית הדלים יחסית באוכלוסיה פלסטינית, מיושמת מדיניות של “דילול” האזור מתושביו הפלסטינים במגוון אמצעים. בסמיכות לאזור המדובר הוכרזו בשנות ה-80 אלפי דונמים כ”אדמות מדינה” והוקמו בהן ארבע התנחלויות, בצמוד לגבול שטח האש. בעשור הקודם התווספו להתנחלויות אלו עוד ארבעה מאחזים “לא חוקיים”. גירוש התושבים הפלסטינים יאפשר הרחבה נוספת של מפעל ההתנחלויות במקום, וקרקע שמוכרזת כשטח אש כיום, בעת שיושבים בה תושבים פלסטינים, עשויה בהחלט לשנות את ייעודה בעתיד לטובת הקמת או הרחבת התנחלות. בשל סמיכותו לקו הירוק, אזור שטח האש מופיע בתוכניות שונות כשטח שיש לספחו בעתיד לישראל, במסגרת הסכם או בלעדיו, כפי שהציעו אריאל שרון בשנת 1981 ואהוד ברק בשנת 2000.

הניסיון לגרש את תושבי דרום הר חברון לטובת השתלטות ישראלית על האזור עומד בניגוד בולט למחוייבות החוקית להימנע מפגיעה בזכויות תושבי השטח הכבוש ובמשאביהם, אלא כשהדבר הכרחי לצרכי ביטחון נקודתיים הנוגעים לשטח הכבוש עצמו. הוא גם עומד בסתירה לקביעות בג”ץ קודמות לפיהן לצה”ל אסור לקחת לידיו קניין בשטחים הכבושים למען “צורכי הביטחון הלאומי במובנם הרחב”. אולי זו הסיבה שכמו בדוגמאות קודמות רבות, אינטרסים לאומיים אלו אינם מה שמונח בפני בית המשפט, אלא סוגיה שהיא לכאורה בטחונית.

לאחר שהעתירות המקוריות נגד הפינוי נמחקו הוגשה בינואר 2013 עתירה מחודשת בשם 108 מתושבי הכפרים שעומדים בפני גירוש. בית המשפט הוציא צו ביניים זמני שאוסר על המדינה לפנות בכפייה את תושבי הכפרים. בהמלצת בית המשפט הסכימו הצדדים לדיון לפנות לגישור והחלט כי השופט בדימוס יצחק זמיר ישמש כמגשר.

עדכון: בפברואר 2016 דיווח עיתון הארץ כי המנהל האזרחי הרס 25 מבנים בכפרים ג’ינבה וחלאווה, שניים מתוך 12 הכפרים שמנהלים את מאבקם. זאת לאחר שהצדדים להליך הגישור הודיעו לבג”ץ כי הוא הופסק לאור דרישת הצבא כי התושבים יעזבו את שטחם מדי חודש לכמה ימים, כדי לאפשר לצה”ל לערוך אימונים – והתנגדות התושבים.