המועצה להשכלה גבוהה בישראל (המל”ג) הינה הגוף המקצועי האחראי על כל המכללות והאוניברסיטאות במדינה. בין תפקידיה ניתן למנות אישור תארים, מעקב אחר רמות הוראה ומחקר, ופיקוח על הקמת מוסדות חדשים. בשנת 1992 הוגשה למל”ג בקשה מטעם המכללה האקדמית יהודה ושומרון שבאריאל, לצורך הכרה בתואר ראשון. אף שמדובר במוסד ישראלי, “חוק המועצה להשכלה גבוהה התשי”ח-1958″ אינו חל בשטחים הכבושים, ועל כן השיבה המועצה כי אין בסמכותה לפקח על המכללה באריאל.

הפתרון לסוגייה הורכב בשיטה דו-שלבית מוכרת, המטשטשת את ההבדל בין ישראל הריבונית לבין השטחים הכבושים: החלת החוק הישראלי על ישראלים החיים בשטחים באמצעות צו צבאי, והקמת גופים אזרחיים בשטחים כ”כפילים” של גופים הקיימים בישראל והכפפתם-לכאורה למפקד באזור. על כן, ראשית, הוחל חוק המל”ג על ישראלים בשטחים באמצעות צו של המפקד הצבאי, ושנית, הוקמה המועצה להשכלה גבוהה – יהודה ושומרון (מל”ג יו”ש). מאז, החלטות הנוגעות למכללת אריאל נתונות בידי מועצה זו, המתנהלת בתוך מסגרת כפולה אף היא: מחד היא פועלת תחת סמכות המפקד הצבאי באזור, והוא המעניק לחברי המועצה את הסמכות לפעול, אף שברור לכל שאין קשר ממשי בין סמכותו הצבאית לנושא הפיקוח האקדמאי. מאידך, מדיניות המועצה ראוי שתקבע בהלימה עם המל”ג, כגורם המקצועי המעצב את מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל.

אף שהמל”ג הוא כאמור הגורם המקצועי, העבירה ממשלת ישראל את החלטה מס’ 3579  בשנת 2005, בה היא “רואה חשיבות לאומית בהסבת המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל לאוניברסיטה, כמנוף לחיזוק מערכת ההשכלה הגבוהה באזור”.  בהמשך להחלטת הממשלה, הוענק למכללת אריאל התואר הזמני “מרכז אוניברסיטאי”, ומשך תקופה קצובה בחנה ועדת מעקב את אופן התנהלותה והתפתחותה. לקראת תום התקופה הגישה ועדת המעקב המלצה,  כי יש להעניק למכללה הכרה קבועה כאוניברסיטה החל מיולי 2012.,  ובעקבות זאת הכריזה מל”ג יו”ש על הקמת אוניברסיטה שמינית בישראל. אילו הסמכות הייתה נתונה בלעדית בידיה היה הסיפור מסתיים כאן, אולם שלושה מתנגדים חשובים צצו ועלו: המל”ג, ועד ראשי האוניברסיטאות, ובעקבותיהם, שר הביטחון.

הועדה לתכנון ולתקצוב (ות”ת) אחראית על חלוקת התקציב הציבורי בין המוסדות להשכלה גבוהה, והיא פועלת כועדת משנה של המל”ג. הות”ת דנה גם בהקמת מוסדות חדשים, לאור המשמעויות הכספיות הנלוות להחלטות אלו, ודנה במקרה זה בשאלת הפיכת המכללה לאוניברסיטה, שפירושה תקצוב יקר פי כמה וכמה. בחוות דעתה בסוגיית מכללת אריאל התנגדה הות”ת להכרה במכללה כאוניברסיטה, והמליצה במקום על הארכת ההכרה במוסד כ”מרכז אוניברסיטאי”.  החלטת הות”ת הבהירה, כי אין היגיון בכך שמל”ג יו”ש יחליט על הכרה באוניברסיטה באריאל ועל הגדלת התקציב שלה כאילו מדובר במוסד ובתקציב המתקיימים בחלל דמיוני המנותק ממערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ומתקציבה.

באוגוסט 2012 הגישו ראשי האוניברסיטאות בישראל עתירה לבג”ץ וביקשו למנוע את ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה, החלטה אותה כינו “פגומה באופן חמור ונגועה בשיקולים זרים”.בעתירתם  טענו כי אין מקום מבחינת התקנים להרחבת האקדמיה בישראל ולהכרה באוניברסיטה נוספת. בנוסף לשיקול האקדמי הוצגו בעתירה שני שיקולים מרכזיים נוספים: שיקול תקציבי, לפיו הכרה במרכז האוניברסיטאי תביא לפגיעה משמעותית בתקציבי המוסדות הקיימים ותהיה עבורם מכה כלכלית עצומה; ושיקול תכנוני, לפיו ההחלטה על הקמת אוניברסיטה באריאל נעשתה ללא התייחסות לכלל השיקולים התכנונים הרלבנטיים. בעתירה מתוארת החלטה זו כ”פגומה באופן חמור ונגועה בשיקולים זרים”. פרופ’ מנואל טרכנברג, ראש הות”ת, הסביר במכתב למל”ג יו”ש, כי “לא ייתכן ואף לא יעלה על הדעת ששאלה כה מהותית [של הכרה אוניברסיטאית] תידון ותוכרע על ידי גוף שמופקד רק על מוסד אחד כללי להשכלה גבוהה מתוך 67 מוסדות”.

שר הבטחון אהוד ברק הודיע, כי כל עוד העתירה תלויה ועומדת בבג”ץ הוא משהה את אישור ההחלטה של מל”ג יו”ש.  לעומתו, החליט שר החינוך גדעון סער להביא את הנושא להחלטת ממשלה נוספת. בספטמבר 2012 קבעה הממשלה – בשנית, אף שהדבר אינו בתחום מומחיותה, “כי היא רואה חשיבות לאומית בהסבת המרכז האוניברסיטאי יו”ש באריאל לאוניברסיטה, ומנחה לנקוט את הפעולות הדרושות לצורך קבלת החלטה בדבר אישור החלטת מל”ג יו”ש, וזאת בכפוף לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה”. הדבר מונח כעת לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, ואם וכאשר הוא יעניק את אישורו, ישלים המפקד הצבאי את הליך ההכרה במוסד כאוניברסיטה.

בסוף 2013 דחה בג”צ את העתירה וקבע שהחלטת המועצה להשכלה גבוהה ביו”ש היתה תקינה וכי אין סיבה להתערבות בית המשפט בהליך ההכרה במכללת אריאל כאוניברסיטה. בפסק הדין עמד הנשיא אשר גרוניס על הבעייתיות שנובעת מכך כי יש מוסדות כפולים – מועצה להשכלה גבוהה בתוך ישראל ומועצה להשכלה גבוהה בשטחים:

“ברקע לשאלות הנדונות בעתירה שלפנינו עומדת הכפילות העולה מעצם קיומם של שני גופים – מל”ג ומל”ג יו”ש – שתפקידם דומה, אך האחד בעל סמכות החלטה בענייני תכנון בישראל והאחר בעל סמכות החלטה בעניינים דומים בתחומי אזור יהודה ושומרון. אין ספק כי כל החלטה של אחד הגופים משפיעה על מערך השיקולים של הגוף האחר. כך, ההחלטה על הקמת אוניברסיטה באזור יהודה ושומרון ודאי משפיעה על האוניברסיטאות בישראל ולהפך. כפילות זו היא תוצאה של ההסדרים החוקיים המיוחדים החלים באזור יהודה ושומרון. במצב דברים זה, ברי כי כל החלטה שתקבל המועצה להשכלה גבוהה יהודה ושומרון תהיה בעלת השפעה גם בתחומי ישראל. אולם, מטעם זה בלבד אין לומר כי אין היא מוסמכת לקבל החלטות כאמור, כטענת העותרות. קבלת טענה זו משמעה אִיוּן סמכותה של מל”ג יו”ש”.

למתבונן בפרשיה נותר לתהות: מיהו הריבון האמיתי בשטחים, ועל סמך אילו כישורים מפקידים בידי מפקד צבאי אשרור הכרה אוניברסיטאית? האם מוסד “כפיל” שנוצר בשטחים לטובת ישראלים החיים שם, ופועל לכאורה באישור המפקד הצבאי, עומד בתנאים של איזונים ובלמים ובסטנדרט המקצועיים של הגופים הרשמיים בישראל? והאם ההפרדה החוקית בין ישראלים החיים בישראל ובשטחים – הפרדה המחויבת מתוקף החוק הישראלי והחוק הבינלאומי – מייצרת, באופן פרדוקסלי, מוסדות אשר “עוקפים” את המקובל בחוק הישראלי, ובסופו של יום מעניקים יחס מועדף לישראלי החי בשטחים על פני ישראלי החי בישראל?