ציון דרך משמעותי בתיאור מסע ההתרחקות של ישראל מהקונצנזוס הבינלאומי באשר למותר ולאסור לכובש היא תחום הריסת הבתים והגירוש – כצעדי ענישה- אותה סמכות שיש למפקד הצבאי בשטח הכבוש להעניש את תושב השטח ללא הליכים משפטיים. החל מהשנים הראשונות של הכיבוש, מתוך ניסיון להשליט את החוק בשטחים ולמנוע את התמרדות האוכלוסייה הפלסטינית נגד הכוח הכובש, נקט המפקד הצבאי באמצעי ענישה  כמו גירוש והריסת בתים עונשית. הענישה המנהלית אמנם עמדה במהלך השנים לביקורתם של בג”ץ ושל ערכאות משפטיות נמוכות יותר, אך עדיין נתנה פתח להפרה של הדין ההומניטרי.

בפרק זה נסקור  את הפרקטיקות של הריסת בתים וגירוש כצעדי ענישה וכן את הביקורת השיפוטית של בג”ץ כלפי צעדים אלה.

גירוש תושבים מוגנים

המקרה הראשון בו נתבונן הוא הפרקטיקה של גירוש מוגנים מהשטח הכבוש, צעד שמהווה סטייה מהקונצנזוס הבינלאומי באשר לאסור ולמותר לכובש.

וכך כתוב בסעיף 49 של אמנת ז’נבה הרביעית: “אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה”.

הטקסט המקורי של סעיף 49 באמנת ז’נבה 

במשפט הבינלאומי קיימים מעט מאוד איסורים חד משמעיים, שלא מסייגים את הוראותיהם בצורך לאיזון בין צרכי האוכלוסייה לבין הצורך לשמור על בטחון האזור. האיסור על גירוש מהשטח הכבוש הוא אחד ממקרים בודדים אלה, ומשאיר רק פתח צר לפרשנות אחרת. בחלקו האחרון של סעיף 49 לאמנה מופיע איסור מוחלט נוסף, והוא האיסור על העברת אזרחי המדינה הכובשת אל השטח הכובש, איסור שהפרה ישראל עם הקמת ההתנחלויות. על הפרשנות המשפטית בנושא ההתנחלויות –כאן.

לאורך השנים טענה ישראל, בבית המשפט ומחוצה לו, כי הסמכות המשפטית לגרש נמצאת בתקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלו חוקקו על ידי הבריטים בזמן המנדט על מנת לאפשר דיכוי מרידות יהודים וערבים בארץ כנגד שלטון המנדט, שהיה אף הוא שלטון צבאי ביסודו. 

עוד על תקנות ההגנה הבריטיות בפרק שעוסק בחודשים הראשונים לכיבוש 

מאות עתירות נגד צווי הגירוש הוגשו לבג”ץ מאז החלה ישראל לגרש פלסטינים, תושבים מוגנים, מהשטחים הכבושים. רבות מהעתירות נדחו ללא דיון בשאלת חוקיות צווי הגירוש. אך בכמה מהעתירות  קבע בית המשפט העליון הלכות עקרוניות שהעניקו חותמת משפטית לפרשנות השנויה במחלוקת לדין הבינלאומי.

בבג”ץ עוואד משנת 1979, טען ריאד עוואד -נגדו הוצא צו גירוש ללבנון, כי הגירוש אינו חוקי מכיוון שתקנות ההגנה לשעת חירום בוטלו על ידי השלטון הירדני, וכן כי הפעולה סותרת את הוראות הדין ההומניטרי הבינלאומי. בג”ץ דחה את הטענה, וקבע כי תקנות ההגנה לא בוטלו, וכן כי הדין הבינלאומי מותיר פתח לגירוש כאשר מדובר בגירוש מטעמי בטחון.

בשנת 1987 דן בג”ץ, בהרכב מורכב, בעתירות שהוגשו בעניין צווי הגירוש נגד מספר ראשי ערים פלסטינים. העותרים טענו כי הגירוש עומד בניגוד לכללי הדין ההומניטרי הבינלאומי, ואילו המפקד הצבאי – באמצעות פרקליטות המדינה, טען כי מכוח החובה שמוטלת עליו להבטיח את הבטחון והסדר הציבורי, מותר לו לגרש את העותרים, שהיו אז חברים בארגוני התנגדות לכיבוש.

נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר כתב את דעת הרוב בפסק הדין בבג”ץ הידוע כבג”ץ עפו. שמגר קבע בפסק הדין כי גירוש מטעמי ביטחון איננו סותר את סעיף 49(1) לאמנת ג’נבה. אחד הנימוקים שנתן שמגר לפרשנות זו היה כי אין לאמץ אוטומטית את הפרשנות המילולית לאיסור על גירוש, אלא שיש לנסות לראותה רק דרך מטרת הצדדים המקורית, שהיא למנוע גירושים דומים לאלה שביצעו הנאצים.

מדוע נחשבות החלטות אלה של הערכאה השיפוטית העליונה בישראל כשנויות במחלוקת?

עו”ד מיכאל ספרד על פרקטיקת הגירוש, ועל האישור המשפטי שהעניק לה בג”ץ 

עו”ד לימור יהודה על הפרשנות שנתן השופט מאיר שמגר, בבג”ץ עפו,  לנושא האיסור המוחלט על גירוש מוגנים 

הריסת בתים כצעד ענישה 

הריסת בתיהם של פלסטינים שהשתתפו או נחשדו בהשתתפות בפיגועי טרור היא צעד נוסף בו נקט המפקד הצבאי מאז  1967. ההריסה נועדה להעניש ולפגוע בקרוביהם של מי שביצעו את המעשה, מתוך מטרה מוצהרת של הרתעת אחרים מביצוע פיגועים.

על פי נתוני הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, נהרסו מאז 1967 כ-1,600 בתים בהריסה “עונשית”. (הריסות רבות נוספות בוצעו מטעמי “בנייה לא חוקית”, טעמי בטחון וטעמים אחרים) .

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר באופן מוחלט על ענישה קולקטיבית של תושבים מוגנים.

כך נכתב בסעיף 50 לתקנות האג: “אין להטיל על האוכלוסייה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים”.

ואילו בסעיף 33 לאמנת ז’נבה הרביעית נכתב:

“שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו”.

עניין חוקיותן של הריסות הבתים הגיע אף הוא לפתחו של בג”ץ עוד בשנים הראשונות לכיבוש, ורבות מהעתירות שהוגשו נגד צווי ההריסה נדחו. בין הנימוקים שנתנו שופטי בית המשפט העליון, בפסקי דין שונים, הופיע הנימוק כי לו היה בית המשפט מאמץ את הפרשנות שמדובר בענישה קולקטיבית, היתה מתרוקנת מטרת ההרתעה מתוכן, שכן ניתן היה להוציא צווי הריסה רק נגד מפגעים שחיים בגפם. (בג”צ דג’לס, השופט בן-דרור ) נימוק נוסף הוא כי לא מדובר בענישה, אלא בסנקציה מנהלית שכוונתה להרתיע ולשמור על הסדר הציבורי.

(בג”צ חיזראן, השופטת נתניהו).

בשנת 2005 קבעה וועדה צבאית כי הריסות בתים אינן אפקטיביות כאמצעי הרתעה לאלו שמתכננים פיגועים, והשימושים באמצעי זה הופסק כמעט לגמרי. בשנת 2014 חזר המפקד הצבאי להשתמש בענישה מנהלית זו, ובתיהם של חשודים בביצוע פיגועים נגד ישראלים בירושלים ובגדה המערבית נהרסו בצו מנהלי. (בירושלים חתום אלוף פיקוד העורף, שהוא המפקד האחראי על תחומי המדינה, על הצווים).

 עו”ד לימור יהודה על עמדת בג”ץ בנושא הריסות בתים עונשיות