במהלך כהונתה של הכנסת ה-18 נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים מצד חברי הכנסת מהימין להשתמש בחקיקה כדי להחיל את הריבונות הישראלית על חלקים נרחבים משטחי הגדה המערבית. לצד הצעות החוק השונות שהונחו על שולחנה של הכנסת ה-18 ועניינן “סיפוח”,  ניתן למצוא גם יוזמות מדיניות לסיפוח חלקי של יהודה ושומרון, כמו “תכנית ההרגעה” של נפתלי בנט, או יוזמות רדיקליות יותר לסיפוח מלא, כמו זו של חבר הכנסת (שר בכנסת ה-19) אורי אריאל. מהן המוטיבציות שעומדות מאחורי שלל היוזמות הללו? ואם זה פשוט כל כך – איך לא חשבו על זה קודם?

בשונה משאר השטחים שכבשה ישראל במהלך מלחמת ששת הימים שהוחזרו, סופחו, סופחו דה-פאקטו או פונו (סיני, רמת הגולן, מזרח ירושלים ורצועת עזה בהתאמה), הגדה המערבית נותרה כל השנים תחת ממשל צבאי שהוגדר כזמני. חלק מהשטחים שבה אמנם הועברו על ידי הממשל הצבאי (באמצעות מנשרים 4, 5, 6, ו7) לניהול עצמי של הרשות הפלסטינית, אולם רוב השטחים (60%) נשארו תחת שליטה וניהול ישראליים. עתה, לאור מספרם הרב של אזרחי ישראל שמתגוררים בשטחים הללו (המתנחלים) מבקשים חברי הכנסת מהימין להגיב למציאות החדשה ולשנות באמצעות חקיקה את מעמדם המשפטי של השטחים הכבושים, או לפחות של היישובים היהודיים שנכללים בהם. כזו היא, למשל, הצעת החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט שהגישו חבר הכנסת יעקב כץ ואחרים בדצמבר 2009. בהצעת החוק מבקשים חברי הכנסת להוסיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט, שמסדירה את הריבונות של מדינת ישראל בשטחה, את תת הסעיף הבא:

המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בערים, במועצות המקומיות, במועצות האזוריות ובישובים הכלולים בהם, כמפורט להלן: אורנית, אלפי מנשה, אלקנה, אפרת, אריאל, בית אל, בית אריה – עופרים, ביתר עלית, בנימין, בקעת הירדן, גבעת זאב, גוש עציון, הר אדר, הר חברון, מגילות ים המלח, מודיעין עלית, מעלה אדומים, מעלה אפרים, עמנואל, קדומים, קרית ארבע, קרני שומרון, שומרון.

הצעת חוק זו לא היתה היחידה שהוגשה בנושא זה במהלך כהונתה של הכנסת ה-18. הצעות חוק אלו התמקדו בהחלת הריבונות בעיקר על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון.

עוד על הצעות אלו

ביולי 2014 הניחו חברי כנסת מן הימין סדרה של הצעות חוק נוספות לסיפוח אזורים שונים בשטחים. נוסח ההצעות הוא זהה והן קובעות כי:
המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח …. כמתואר בתוספת.
הצעות החוק הללו מציעות לספח את: חברון, מעלה אדומים, גוש מנשה, גוש עציון, מודיעין, אריאל, מערב השומרון, בקעת הירדן, לב השומרון ובנימין. הצעת החוק לסיפוח בקעת הירדן אושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה (כלומר על ידי הממשלה). השרים ציפי לבני ויאיר לפיד הגישו ערר על החלטה זו של הוועדה וההצעה טרם נדונה בכנסת.

הצעת חוק אחרת, שהונחה על שולחן הכנסת ה-19 ביוזמת חברת הכנסת אורית סטרוק, מחילה את חוק עבודת נשים על תושבות השטחים. החוק מעניק הגנות שונות לאשה העובדת, כגון הגנה מפני פיטורים בעת הריון, חופשת הלידה ובמשך תקופה נוספת של ששים ימים לאחר החופשה. ההצעה מהווה ניסיון נוסף להרחיב את תחולת החוק הישראלי על המתנחלים בשטחים וירדה מסדר יומה של הממשלה, גם לאור התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין שהביע חשש מהשלכות הצעד המשפטי הזה מבחינת המשפט הבינלאומי. עם זאת, בסמוך להגשת הצעת החוק חתם אלוף פיקוד המרכז על צו “המאמץ את הוראות חוק עבודת נשים במסגרת תחיקתהביטחון באזור יהודה ושומרון”. ןבכך איין את צורך הצעת החוק.

לצד הצעות החוק הנקודתיות, הוצגו בשנים האחרונות גם תכניות מדיניות מקיפות יותר שעניינן סיפוח. בפברואר 2012 השיק נפתלי בנט את “תכנית ההרגעה – מתווה מעשי לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני”. באותו מתווה הציע בנט להחיל את הריבונות הישראלית באופן חד צדדי על מה שהוא מכנה “השטחים הישראלים ביהודה ושומרון (שטחי C)” ולאזרח את הפלסטינים שיושבים בהם. בנוסף, חבר הכנסת אורי אריאל הציג בכנס ירושלים התשיעי את התכנית המדינית שלו. על פי ההצעה של אריאל, מרחיקת לכת יותר מאחיותיה, על ישראל לספח את כל שטחי יהודה ושומרון ולהעניק אזרחות מלאה לכלל התושבים הפלסטינים שמתגוררים בהם.

כדי להבין את המוטיבציות שעומדות מאחורי גל יוזמות הסיפוח הנוכחי, כדאי להתבונן עליו במבט היסטורי. נחזור לראשית ימיו של הכיבוש. שאלת הסיפוח עמדה על הפרק כבר ב-1967, וכבר אז עוררה דילמה של ממש בקרב ההנהגה הישראלית. מצד אחד, ישראל רצתה להחזיק בשטחי הגדה המערבית (כמו גם ברצועת עזה, סיני ורמת הגולן), ותוך זמן קצר אף ביקשה ליישבם באזרחים ישראלים. מצד אחר, ישראל רצתה להימנע מסיפוח השטחים, שהיה כרוך במתן אזרחות לתושביהם הפלסטינים ועורר בקרב הציבור וההנהגה בישראל (ומעורר עד היום) איום דמוגרפי ממשי באשר לעתידה של ישראל כמדינה יהודית. לכאורה, שתי האפשרויות הללו – הימנעות מסיפוח השטחים מצד אחד ויישובם מצד אחר (צעד בעייתי כשלעצמו מבחינת הדין הבינלאומי) – הוציאו זו את זו מבחינה מדינית, ועל ישראל היה לבחור באחת מבין השתיים – או ליישב ואז גם לספח או לא לספח ואז גם לא ליישב. אך ישראל בחרה בפועל לממש את שתיהן, וכך היא נשארה במעמד של כובש זמני שאינו נסוג מהשטח הכבוש אך גם אינו מספח אותו, ובאותה עת החל ליישב את השטחים תוך הסתמכות על טענות משפטיות שונות. התוצאה היא שכיום כרבע מתושבי הגדה המערבית הם אזרחים ישראלים, החיים בשטח שהוא לכאורה “כבוש”, אבל הם אינם “נשואי הכיבוש”, וזאת בשונה מהרוב הפלסטיני של האוכלוסייה שמתגורר בשטחי הגדה.

הצעות החוק שבהן דן המאמר מייצגות תפישה ישראלית רווחת, שאינה מתמקדת בעוול הכרוך בהבדל שבין מעמדם המשפטי של האזרחים הישראלים שמתגוררים בשטחי הגדה (המתנחלים) לבין זה של התושבים “הכבושים” הסובבים אותם (הפלסטינים). במקום זאת, ההצעות קובלות על כך שהאזרחים הישראלים המתגוררים בשטחי הגדה מופלים לרעה. הטענה היא, בדרך כלל, שבעוד שעל המתנחלים חלות כל החובות שחלות על כל אזרח ישראלי, הם אינם נהנים מכלל הזכויות שנתונות לאזרח הישראלי הממוצע ויישוביהם אינם זוכים למעמד הקוצנזואלי שלו זוכים היישובים שממוקמים בשטחי הקו הירוק. תחושה זו של אפליה מוצאת ביטוי בדברי ההסבר להצעת הסיפוח של חבר הכנסת יעקב כץ ואחרים, בהם משווים חברי הכנסת בין מעמדם המשפטי של המתנחלים לבין מעמדם המשפטי של הפלסטינים שמתגוררים בשטחי הרשות, ומוצאים כי הראשונים מופלים לרעה:

המצב הנוכחי יוצר אבסורד – האזרחים היחידים המופלים לרעה הם האזרחים הישראלים – שכל החיובים כמס הכנסה, אגרה, מס רכוש וכו’ חלים עליהם בתוקף החוק הישראלי ואילו לא כל הזכויות ניתנות להם כמו העמדה לדין בפני בית משפט צבאי.

תיאור זה, המתעלם כליל מההיבטים המשפטיים, המדיניים והצבאיים, שהופכים את הכיבוש למוחשי למדיי גם בחיי היומיום של הפלסטינים (עניין שלא נוכל להרחיב עליו כאן, אבל אפשר למצוא עליו מידע נוסף כאן), מבטא מהימנה את התחושות שרווחות בקרב ציבור המתנחלים ונציגיהם בכנסת. נראה כי מבחינתם של חברי הכנסת מהימין, קיומם של “גושי ההתיישבות” – אזורים שאם מביטים רק בהם ניתן לראות במתנחלים רוב – היא עובדה דמוגרפית ופיזית מוצקה שמצריכה שינוי משפטי. במקום להמשיך ולהחיל פתרונות אד-הוקים ולהקים מועצות כפילות, שמאפשרים לישראל לא לספח את השטחים, אבל כן לקדם, לחזק ולעודד את ההתיישבות בהם, מבקשים חברי הכנסת מהימין לבטל באמצעות חקיקה את המדיניות הכפולה הזו. או אז יוכלו לבטא אחת ולתמיד ובאופן מפורש את שייכותו של מפעל ההתנחלויות, ואולי של הגדה המערבית כולה, למדינת ישראל.