בשנים 2013-2014 קיים מרכז מינרבה לזכויות האדם שבפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים סדרת מפגשים בין משפטנים שדנו בסוגיות המרכזיות בהן עוסק הסרט “שלטון החוק.

הקדמה

הדיון השני בסדרת המפגשים בעקבות הסרט שלטון החוק עוסק בבתי המשפט הצבאיים, אחד מהנדבכים העיקריים של שלטון החוק בשטחים, לצד בג”ץ והחקיקה באזור. הסרט מציג את הנעשה בין כותלי בתי המשפט בהיקף ובעומק חסר תקדים, ובודק האם תתכן עשיית צדק בתוך הצבא, כלומר בתוך מערכת שהיא חלק מרכזי כל כך במנגנון הכיבוש. בדיון במכון מינרבה עסקו הדוברים בשאלות דומות, ושאלו האם יכולה המערכת, שעברה רפורמות מקיפות בשנות האלפיים, להיות צודקת, או שמא מדובר רק באמצעי נוסף לקיבוע הכיבוש.

בדיון, בהנחיית פרופסור יובל שני, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו עורך דין דוד בנימין, לשעבר קצין בכיר במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית , עורכת הדין גבי לסקי, יועצת משפטית לארגוני זכויות אדם, תת ניצב שאול גורדון, היועץ המשפטי של משטרת ישראל ולשעבר נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, ועורך דין לביב חביב, עורך דין בתחום זכויות אדם ואסירים פוליטיים בפרט.

הדברים מובאים כאן לפי תכנם ולא בהכרח לפי סדר השמעתם בפאנל. תוכלו להשתמש בקישורים כדי לצפות בקטעי וידיאו או לקרוא מסמכים רלוונטיים.

עוד על משתתפי הפאנל

שני רבדים של צדק

השאלה המרכזית בדיון היא אם בתי המשפט הצבאיים מקדמים צדק.

ראשון הדוברים הוא עורך הדין דוד בנימין, לשעבר קצין בכיר במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית שכיהן כשופט בבית משפט צבאי לתקופה של כמה חודשים בלבד. הוא מציע, בהתייחס למנגנון הצדק בשטחים, להבדיל בין שני סוגים של צדק: צדק אוניברסלי לעומת צדק במקרה הקונקרטי.

“אין פה שאלה של צדק אוניברסלי. … במצב שהוא ברור שנכנסים בניגוד לרצונה של האוכלוסייה הנכבשת, זה לא יכול להיראות צודק בצורה אבסולוטית, והשאלה היחידה היא עד כמה המערכת שלנו מסוגלת להביא צדק ברמה היחסית טובה. ואני מאלה שמאמינים שכן, במקרה הפרטי לפחות, ששופט יושב בדין, הובא המקרה בפניו, הוא יכול לעשות צדק במסגרת הנורמות שקיימות”.

ההבחנה של בנימין בין צדק אבסולוטי לבין צדק יחסי במקרה הקונקרטי חושפת למעשה את אחת מאבני היסוד של שאלת שלטון החוק בשטחים. כמו דוברים אחרים שהיו חלק מהמערכת, מייצג בנימין את הגישה כי אפשר להתבונן על הנעשה במערכת המשפט בשטחים בתוך מעין “בועה ערכית” נפרדת מהדיון הרחב, הפוליטי סביב הכיבוש. כך למשל, אומר בנימין, ההבחנה הזו פוטרת אותו מהשאלה הערכית לגבי החוקים עצמם.

“כמובן אפשר להתווכח, אם החוק לא צודק, האם יש צדק במשפט מסוים שבא בעצם ליישם את החוק. זאת גם שאלה שאני צריך לפטור את עצמי ממנה, כי זה לא… אין לי אפשרות בעצם לדון בצדקתו של חוק”.

לדברי בנימין, עם הזמן נעשתה מערכת בתי המשפט הצבאיים צודקת יותר.

“אני מנסה פשוט לשים דברים בפרספקטיבה של הזמן, כלומר, אין ספק שסף הרגישות שלנו, הסטנדרטים שלנו גם השתנו…אבל המערכת של היום היא לא דומה למערכת של אז. היא השתפרה בהרבה מאד מובנים. אני חושב שהרמה של הצדק היחסי, שמושגת היום בבית המשפט הצבאיים גדלה”

בנימין מסכם כי בתנאים הנתונים, בתוך אותה הבחנה ערכית, הצדק נעשה.

“האם אפשר לעשות צדק יחסי, כאילו, בהינתן כל הנתונים של המסגרת שבה אנחנו נמצאים. ולדעתי כן, לדעתי כן. אני יכול לומר שבמסלול שעשיתי בתור יועץ משפטי וגם בתור שופט, לפחות ניסיתי לעשות צדק… אני יוצא סך הכל שלם ושליו עם הדרך שבה אני פעלתי לפחות”.

עורכת הדין גבי לסקי, לשעבר מזכ”ל תנועת שלום עכשיו ופעילה וותיקה למען זכויות אדם, מתנגדת לגישתו של בנימין כי אפשר למצוא צדק – ולו באופן יחסי – בתוך מערכת הכיבוש. לדבריה יש בבתי המשפט הצבאיים סתירה אינהרנטית שכן מטרתם מראש הגנה על מנגנון הכיבוש ולא השגת צדק:

“אנחנו מדברים בעצם על מערכת שמטרתה זה להנציח את הכיבוש או לאפשר את הכיבוש, בוודאי שאנחנו לא מדברים על מטרה של צדק. אנחנו לא מדברים על בית משפט של צדק, כי זה אינה המטרה. לפחות לא העיקרית שלה”.

שלושה מרכיבים לעשיית צדק

תת ניצב שאול גורדון, כיום היועץ המשפטי של משטרת ישראל ובעבר נשיא בית המשפט לערעורים, הנהיג במחצית הראשונה של שנות האלפיים שינויים עקרוניים ומהותיים במערכת השיפוט הצבאי. לדבריו הצדק נעשה במישור המעשי: בהחלטות ובהתנהלות המערכת.

“אז האם האוכלוסייה בגדול מעוניינת? לא, היא לא מעוניינת. האם היא מכירה במערכת? כנראה שרובה לא. אבל אני חושב שאם היינו שואלים….חלק גדול מהאנשים, בשורה התחתונה היו חושבים שנעשה איתם צדק, עם המערכת, עם בית המשפט”, הוא אומר.

גורדון מונה שלושה מרכיבים לעשיית צדק: חוק, פרוצדורה ושופטים. לגבי החוק, אומר גורדון כי הוא אינו שונה מהותית מחוק העונשין הישראלי. גורדון סוקר את השינויים שהוא אחראי להכנסתם בפרוצדורה בבתי המשפט הצבאיים, וביניהם אימוץ של כללי המעצר הישראלים וביטול מעצר הרתעתי (קיימת מחלוקת בשאלת המעצרים המנהליים, כשיש הטוענים שהעילה לחלקם הי הרתעתית בלבד), מתן אפשרות לגילוי ראיה חסויה, וקיצור תקופת המעצר. הליכי המעצר דומים היום לאלו הנהוגים במדינת ישראל (מלבד המעצר המינהלי):

“אנחנו דרשנו לקבל לא רק את החשד ככה בפראפרזה אלא אנחנו רוצים פירוט. אנחנו רוצים לדעת מה פעולות החקירה שהולכות להיעשות. וכמה זמן יידרש לכל פעולת חקירה, כמקובל בישראל. אז אלה שינויים שלקח קצת זמן, אבל הצלחנו להכניס אותם”, אומר גורדון בדיון.

המהפך החשוב ביותר שביצע גורדון בשנות האלפיים היה הפרדת השיפוט הצבאי מהתביעה הצבאית כך שהיום מדובר בשני גופים נפרדים. בנוסף, הנהיג גורדון שיפוט בידי שופטים מקצועיים בלבד ולא על פי הנוהג עד אז – שיפוט בידי צוות של שופט אחד ושני “שופטי צד” שהיו אמורים לייצג את “ההוויה הצבאית”- מעמד שהפך ללא רלוונטי כשהעומדים לדין היו פלסטינים ולא חיילי צה”ל.

“אתם מבינים שזה לא רציני, ואני לא בא בטענות, אני גם יודע מאיפה זה בא, זה בא מבתי הדין הצבאיים שהיה בזה איזשהו מידה מסוימת של הגיון, זה התחיל בתקופת המנדט… אבל זה לא מתאים לשטחים. זה לא מתאים. השאלות שנדונו בפנינו זה שאלות שההוויה היא לא מוכרת לקצינים יותר משהיא מוכרת לשופט. מה שכן חשוב כאן זה באמת ההיבטים המשפטיים ולכן אנחנו החלטנו שאנחנו עוברים לשיפוט מקצועי על ידי משפטנים בלבד”.

אלה מבין הדוברים בדיון שמייצגים עצורים ונאשמים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים טוענים כי למרות הרפורמה של שאול גורדון, החוק, הענישה והפרוצדורה הנהוגים בבתי דין אלו מנוגדים לעקרון השוויון בפני החוק.

“מועדים קוצצו, עדיין אפשר להחזיק קטין שמלאו לו 16 שנה, אפשר להחזיק אותו במעצר מבלי שהוא רואה שופט, ארבעה ימים”, אומרת גבי לסקי. ” זה דבר שבישראל, אי אפשר לחלום אפילו על בגיר. בגיר בישראל חייבים להביא אותו בפני שופט תוך 24 שעות, קטין תוך 12 שעות. זה דברים שמלכתחילה, זה חלק מהמערכת, זה לא רק העונש, לא רק השורה הסופית”

דוד בנימין מציע לראות את הדברים גם בפרספקטיבה של הזמן וכיצד השנים שחלפו הביאו לשינוי בראייה הציבורית של הדברים.

“כשאני הלכתי לבית ספר בדרום אפריקה היו מכים אותנו בבית הספר. כולם חשבו שזה בסדר, אף אחד לא התרגש מזה… הסטנדרטים שלנו גם השתנו. כלומר אנחנו רואים היום סרט אנחנו קצת מזדעזעים מדברים שאנחנו רואים, אבל אז אולי הזדעזענו פחות”.

“צדק הוא דבר לא מוחלט, הוא משתנה לפי הנסיבות”, עונה לו לביב חביב. “אבל ברור לי שאם באותו בית הספר, המכות היו ניתנות לסוג אחד של ילדים, וסוג אחר של ילדים היה פטור ממכות השאלה הזאת (של הצדק) לא הייתה נשאלת בכלל”.

עשר שנות מאסר על ארגון תהלוכה

הדוברים חלוקים בשאלה אם הענישה בבתי הדין הצבאיים חמורה ביחס לעונשים שנגזרים בבתי המשפט בישראל?

לביב חביב טוען כי הענישה בבתי המשפט הצבאיים חמורה מזו שבבתי המשפט בישראל. הוא מוסיף כי אי- השוויון זולג אל תוך בתי המשפט בישראל, שם קיימת אפליה בין ענישה ליהודים לבין ענישה לפלסטינים.

“יש לנו פסיקה, הייתי אומר מזעזעת, של בתי משפט בישראל, כשמדובר ביהודים שפוגעים בערבים…. גם בצדק האנושי המערכת הזאת נכשלת בגדול. ואני אומר לא המערכת הצבאית. לא אומר את זה כי בבית המשפט בישראל טוב יותר. בהרבה יותר המקרה יותר גרוע אפילו….אנשים (נאשמים ישראלים) שהניחו מטענים, זרקו ילדים בני 16 ו-17 מרכב נוסע במהירות 60 ו-70 קמ”ש, הרגו אנשים, אני יכול להביא לכם את כל הנתונים שהם מזעזעים למדי, והם מקבלים בין שנתיים, 4, 5, 6 שנים במקרה הטוב”.

חביב חוזר לשאלת הצדק האוניברסלי ושואל האם אפשר לייצר צדק במערכת שבאופן מובנה היא מפלה.

“ולכן אני חושב שהמצב הזה הוא לא בר-תיקון … בתיקונים כאלה קוסמטיים או מהותיים ככל שיהיו…אם חוק חל שונה, חל על שני סוגי אנשים, אני מתקשה להבין איך אפשר לקרוא לזה חוק בכלל “.

לדברי גבי לסקי, התיקונים בענישה ובפרוצדורה לא יכולים ליצור צדק בזמן שהחקיקה שונה משני צדי הקו הירוק ומייצרת מערכת שונה של מותר ואסור. לסקי מציינת עבירות בחוק החל בשטחים שלא קיימות בחוק העונשין הישראלי: עבירה של ארגון תהלוכה ללא רישיון שדינה עשר שנות מאסר, ועבירה של יידוי חפצים לעבר אדם או רכוש –שעונשה גם הוא עשר שנות מאסר.

“כאשר אנחנו בוחרים להעמיד אדם בבית המשפט הצבאי ולא בבית המשפט האזרחי, אנחנו שוב מעמידים אותם למערכת חוקית, יש לזה משמעויות כלפי העונש, כלפי העבירה. זאת אומרת, מבחינה נורמטיבית. מה מותר ומה אסור לי לעשות, זה תלוי איזו מערכת חוקים חלה עלי. איזו מערכת חוקים חלה עלי – תלוי בלאום שלי. תלוי בהתייחסות שלי. זה כהגדרה אינו יכול להוות מערכת צדק”, אומרת לסקי.

דוד בנימין ממשיך לבחון את המצב במושגים של צדק יחסי, וטוען כי פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים אינם בהכרח מחמירים יותר מבתי המשפט הישראלים – כשמדובר בנאשמים פלסטינים.

“אני יודע שלפני כמה שנים עשו מחקר כזה (של השוואה בין ענישה בבתי משפט צבאיים וישראלים) בתחום השב”חים. חלק יוצא להם להישפט בישראל וחלק יוצא להם להישפט בתוך האזור, ואותו סקר אז, גילה שבעצם רמות הענישה בישראל הרבה יותר גבוהות. למה? אולי בגלל שהשופטים בישראל פחות רגילים להתעסק עם פלסטינים, יותר נבהלים מהאפשרות. לעומת שופט צבאי, שבעצם כל יום הוא עוסק באנשים שבעצם הם חשודים בטרור, בתחום הביטחוני. הוא פחות מתרגש ולכן הפרספקטיבה שלו היא אחרת”.

אך האם ניתן לבחון את החומרה בה נשפטים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים רק דרך השוואה של עונשים שנגזרו על שוהים בלתי חוקיים? דו”ח מקיף שהוציא ארגון יש דין בשנת 2008 על מערכת בתי המשפט הצבאיים מציג תמונה שונה לגמרי ונתונים מדאיגים, בין השאר, על המהירות הבלתי נסבלת בה מתקיימים דיונים, על הייצוג הבלתי- הולם של הנאשמים ועל קשיי שפה בהליכי בית המשפט. אחד הנתונים הבולטים ביותר בדו”ח הוא שיעור ההרשעה בבתי המשפט הצבאיים. על פי הדו”ח, 99.7% מתוך כ 9000 תיקים שהגיעו להכרעת בתי המשפט הצבאיים בשנת 2006 הסתיימו בהרשעה חלקית או מלאה של הנאשמים.

מאה קטינים עצורים בכל רגע נתון

אחד הנושאים המרכזיים בדיון הוא הילדים ובני הנוער הפלסטינים שעומדים למשפט בבתי הדין הצבאיים. בשנים האחרונות חלו כמה שינויים חיוביים בתנאי המעצר ובשיפוט של קטינים – בהם הרפורמה שהביאה בשנת 2009 להקמת בית המשפט הצבאי לנוער, וקיצור תקופות המעצר של קטינים (כך למשל, נקבעו תקופות מעצר מיוחדות לקטינים – לרבות חובה להביא קטין בגילאים 14-12 בפני שופט בתוך 24 שעות – או 48 שעות במקרים מיוחדים – זאת בניגוד לקטין ישראלי בגילאים אלה, לגביו קיימת חובה להביאו בפני שופט עד 12 שעות או 24 שעות לכל היותר).

נושא מעצרם של קטינים נידון באחרונה בבג”ץ, בעתירה שהגישה קואליציה של ארגוני זכויות אדם בשנת 2010. בפסק דין חלקי שניתן באפריל 2014, מביעים השופטים דאגה מתקופות המעצר של קטינים פלסטינים.

“אמנם גם בנוגע לאוכלוסיית הקטינים נעשו שינויים משמעותיים כמפורט מעלה, ואולם לנוכח הרגישות והזהירות המיוחדת שיש לנהוג במי שטרם בגרו, סבורים אנו כי יש להוסיף ולעקוב אחר הנעשה בעניינם” כתבו השופטים, והורו לפרקליטות להודיע לבית המשפט עד ספטמבר כיצד ניתן “לקדם את הנושאים”.

הדאגה שמביעים שופטי בג”ץ מוכרת לאלה שמכירים את נושא מעצר הקטינים מקרוב. בדיון על בתי המשפט הצבאיים, מציגה גבי לסקי את מעצרם של קטינים – שזהו המפגש הראשון שלהם עם מערכת החוק בשטחים – כעוד צל שמעיב על הסיכוי לצדק במערכת.

“לוקחים את הקטין מהמיטה שלו, אוזקים אותו, ידיים מאחור, פלנלית בעיניים, לוקחים אותו עם ג’יפ צבאי, מבלי שאומרים להורים לאן לוקחים אותו … משאירים אותו אזוק … בלי שהוא ממש יכול לישון, מבלי שנותנים לו ממש אפשרויות של אוכל, שירותים, וכו'”.

למעצרים האלה, אומר לביב חביב, תוצאות הרסניות.

“אני חושב שזה משאיר סימנים ונזקים אצל קטינים, לכל החיים. הקטינים האלה מקבלים מכות כדבר שבשגרה. זה לא רק להביא אותם באמצע הלילה, להעיר אותו … זה טראומה לכל דבר ועניין זה משאיר סימנים כשנאה לכל החיים”.

בתשובה לשאלה מהקהל על נושא שיקום הקטינים הפלסטיניים. אומרת לסקי כי גם כאן לא ניתן לראות את הדברים במנותק משאלת הצדק האבסולוטית.

“כשאנחנו מדברים על קטינים אחת המטרות זה שיקום. בישראל יש לנו חוק נוער מצוין ויש חקיקת נוער מפוארת. אבל האם הכובש יכול לשקם את הנוער הפלסטיני? מה זה שיקום הילדים של האויב? לעשות אותם ציונים? שיפסיקו להילחם נגד הכיבוש?”

שאול גורדון חותם את הדיון על הקטינים בתיאור מקרה יוצא דופן, שאינו אופייני להתנהלות המערכת, בו נמצאה מסגרת שיקומית עבור קטין פלסטיני. הנער, הצעיר מבין 14 אחים, חבר לפעיל טרור שהכין אותו לבצע פיגוע ירי בתוך מעלה אדומים. הוא נעצר והובא לבית משפט צבאי כשהיה בן 13- ונשפט לששה חודשי מאסר שהם העונש המרבי שניתן לגזור על נער בגילו. גורדון, שדן בערעור בתיק, ביקש למצוא חלופה למאסר.

“לי ברור לחלוטין, מה שברור גם לכם, שנער כזה, אם הוא הולך לשישה חודשים לכלא, מה שהוא יעבור שם, שטיפת המוח והוא התחבר לכל מיני ארגונים, טוב לא ייצא מזה. שישה חודשי המאסר האלה להואיל ולתרום לביטחון מדינת ישראל, כנראה לא יתרמו”.

גורדון מספר כי הפתרון שנמצא הוא שיקום במוסד של הרשות הפלסטינית בביתוניא (בפאתי רמאללה)

“עשיתי משהו, איזה קונסטרוקציה משפטית. קצת עיקמנו את החוק ושלחתי אותו לאותו מוסד”, אומר גורדון, ומוסיף כי הטיפול במקרה הוא חריג.

“אז זה אפשר לעשות באמת במקרה פרטני, אבל חסרים כלים, חסרים כלים. ואני מקווה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בתחום הנוער, אני חושב שנפתח כיוון נכון”.

500,000 מתנחלים

בניגוד לפלסטינים, המתנחלים נשפטים בבתי משפט אזרחיים ולא צבאיים. מציאות זו מדגימה באופן המוחשי ביותר את הבעייתיות הערכית של בתי המשפט הצבאיים, בהם עם אחד שופט עם אחר, ובו בזמן תושבי אותו שטח נשפטים במערכות נפרדות על פי זהותם האתנית.

“הסימן המחשיד הראשון למה הדייסה שמבשלים בבית המשפט הצבאי היא לא כל כך טעימה, זה שרק סוג אחד של אנשים אוכל ממנה. לא נותנים את זה לסוג השני”, אומר לביב חביב. “רק פלסטינים נשפטים בבתי משפט צבאיים. אותם אנשים, אנשים מלאום אחר, יהודים שחיים באותו שטח, וחל עליהם אותן נורמות, חל עליהם הצו בדבר הוראות ביטחון, מבצעים את אותן עבירות, סוג אחד מובא לבית משפט צבאי לפי הלאום שלו, וסוג אחר… אם נחקר בכלל, אם הוא נעצר בכלל, אז הוא מובא לבית משפט בישראל, אם מוגש נגדו כתב אישום, אז אלף הוא לא נעצר, סביר להניח שלא יורשע, ואם יורשע, אז כמו שהיה בהתנתקות, מצפה לו חוק חנינה שחנן את כל מיידי האבנים והמתפרעים שהיו בזמן של ההתנתקות, זאת דוגמא”.

שאול גורדון מצטרף לביקורת.

“אם היה דבר אחד שאני חושב שראוי לשנות אותו ולתקן אותו, והוא יכול עוד להוסיף גם לתחושת השוויון, הוא שיפוטם של ישראלים בבתי משפט צבאיים”, אומר שאול גורדון.

גורדון היה אחד השופטים הצבאיים היחידים שאישר מעצר מנהלי של מתנחל שנחשד בפגיעה בביטחון האזור. עתירה של העצור לבג”ץ נדחתה ונקבע כי למפקד הצבאי יש סמכות לעצור ישראלים במעצר מנהלי.

“אם הוא מסכן את ביטחון האזור, מה ליהודי, מה לישראלי, מה לפלסטיני, כולם כאיש אחד באותם כללים”, מסביר גורדון את החלטתו. (על פי נתוני ארגון בצלם שבדק את מספר המעצרים המנהליים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, כמה ישראלים בודדים נעצרו במעצרים מנהליים, לעומת אלפי פלסטינים).

עבור גבי לסקי ההפרדה בין מערכות המשפט היא סימפטום למשהו גדול יותר.

“אנחנו מדברים על השאלה, השאלה של צדק, כפי שלביב אמר: תושב שטח כבוש, בהתאם ללאום שלך, לגזע שלך, בוחרים לאיזה משפט אתה שייך, או מה מערכת הדינים שחלה עליך. זאת הנקודה ההתחלתית שכבר מכאן אנו רואים שהיא לא מבשרת לנו טובות בשאלת הצדק” אומרת לסקי.

אבל גם אם אי השוויון הזה יתוקן, היא מוסיפה, הצדק לא ייעשה. שכן

“העובדה שאנחנו נעמיד לדין מתנחלים בתוך בית המשפט הצבאי זה לא מתקן את המצב, זה רק יגרום שיותר אנשים ישפטו בבית משפט שהוא לא בית משפט שבמהותו הוא בית משפט של צדק”.

פרופסור יובל שני מתנגד גם הוא להעמדה לדין של המתנחלים בבתי משפט צבאיים.

“סיטואציה שדוחפת עוד חמש מאות אלף אזרחים לזרועות בתי הדין הצבאיים – זוהי סיטואציה שאולי פותרת בעיה במישור אחד- אבל יוצרת בעיות במישורים אחרים “, הוא אומר. 

עבור דוד בנימין הסוגיה היא דווקא פנים ישראלית שכן שיפוט מתנחלים בבתי דין צבאיים יעמיד את הצבא בעימות מתמיד עם המתנחלים.

“כמה שפחות לשים את הצבא במצב של לא נעים מול אזרחים ישראלים. לדוגמא, כאילו, משתדלים מאד שחיילים לא יצטרכו לפנות יישובים למשל. פשוט, יש עניין של חוסר נוחות להעמיד את הצבא במצב הזה מול… מול האוכלוסייה היהודית בשטחים, כי רוצים לשמור את הצבא בקונצנזוס”.

שאול גורדון מתנגד לדבריו של בנימין ואומר כי המערכת מקצועית מספיק להתמודד עם האתגר.

“מרגע שהתחלנו להיחשף גם לעבריינות אידיאולוגית מהצד הישראלי … יושבים שם היום שופטים, משפטנים, שופטים מקצועיים, אני סומך עליהם בעיניים עצומות שהם ידעו לשקול שיקולים משפטיים נטו, זה לא עניין פוליטי, וכפי שהמערכת הזאת ידעה לשפוט פלסטינים וכפי שהיא ידעה לקיים ביקורת שיפוטית על מעצרים מנהלים וצעדים אחרים נגד ישראלים, אני לא רואה את ההבדל הגדול, ואני חושב שנכון לשקול את העניין הזה”.

לקראת סוף הדיון נזכרים המשתתפים בכך שהדברים בתחילת הדרך היו שונים – וכי נטייתם של האמונים על המשפט בשטחים הייתה לייסד מערכת שיפוט אחידה לכל תושבי השטחים, ישראלים ופלסטינים. גם כאן, כמו בהיבטים אחרים של שלטון החוק והכיבוש – השינויים בנסיבות והלחצים הפוליטיים הביאו למיסוד מדיניות של הפרדה, ואחריה יצירת מערכת הצדקות.

סיכום: תמיס מציצה מבעד לפלנלית

בדיון על בתי המשפט הצבאיים היו מחלוקות מובנות בין אלה שפעלו בתוך המערכת וסבורים כי נעשה בה צדק יחסי, לבין אלה שעומדים מולה ורואים בה חלק משלטון הכיבוש. שני המישורים בהם התנהל הדיון – הדיון העקרוני על נושא הצדק, והדיון המעשי על היבטים שונים של מערכת המשפט הצבאית – נותרים כשני קווים מקבילים שלא נפגשים.

“כשאנחנו מדברות על עשיית צדק אנחנו בוודאי חושבים, חושבות, על תמיס, אלת הצדק היוונית שהיא אוחזת במשקולות בידיה ועיניה מכוסות… כי הצדק הוא עיוור” אומרת גבי לסקי. “אבל כאשר אנחנו מדברות על הצדק בכיבוש, הדימוי הראשון שעולה לי לראש זה הפלנלית נופלת מעיניה של תמיס והיא מציצה כאילו לכיוון המעצמה הכובשת”.

שאול גורדון חוזר לשאלת הצדק המוחלט מול הצדק היחסי.

“בעיית הבעיות היא במציאות. ועל המציאות כפי שידוע לכם, לא לי ולא גם לכם יש הרבה שליטה… השאלה היא מה עושים במציאות הזאת … אני לא הייתי קורא לתיקונים שנעשו תיקונים קוסמטיים וגם לא הייתי אומר שהשיטה לא מאפשרת לעשות צדק. אנחנו השיטה. אנחנו השופטים יכולים להחליט מה יהיה שם וזו החלטה אישית של כל אחד מאתנו”.

בדבריו מצטרף גורדון לשורה ארוכה של משפטנים בשירות הציבורי – גיבורי הסרט ‘שלטון החוק’ ואלה שהשתתפו בסדרת המפגשים בעקבות הסרט – שחיים בתוך הקונפליקט בין החוק והצדק מצד אחד לבין ההשתייכות המערכתית שלהם (לפרקליטות, לצבא). המשפטנים האלו, מפעילים מנגנונים שונים כדי להתמודד עם הדואליות.

“יש אנשים שהם אומרים, אני במציאות הזאת לא רוצה לא רוצה חלק. שלא תהיה לי עילה, חלק ונחלה בתוך הכיבוש הזה. אפשר לבוא בעמדה אחרת. אני חשבתי שאם זו המציאות יכולים לבוא אנשים כאלו ואנשים אחרים, אני מעדיף להיות שם ולעשות כמיטב יכולתי”.