הסיפור שמאחרי תיקון מס’ 200 לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) מס’ 892, התשמ”א 1981

:בתחילת שנת 2012 הוציא המפקד הצבאי באזור יו”ש (הגדה המערבית) צו המגדיר הקמתה של “מועצת מוזיאונים איו”ש”, שתפקידיה כוללים

“ייעוץ למנכ”ל משרד התרבות והספורט ולמועצת המוזיאונים בישראל בדבר הכרזה על מוזיאון באזור כמוזיאון מוכר, התקנת תקנות או עשיית שימוש בתקנות הקיימות בישראל, אשר מסדירות את כלל היבטי הניהול והתפעול של המוזיאונים המוכרים,”

(מתוך הודעת יועמ”ש איו”ש “אימוץ הוראותיו של חוק המוזיאונים ביהודה והשומרון” שפורסמה באתר הפרקליטות הצבאית ב25 במארס 2012)

מדוע יש צורך שמפקד בצבא יוציא צו הנוגע למוסדות תרבות ישראליים? הרי ברור הוא כי משרד התרבות הוא הגוף המקצועי האמון על הכרה במוזיאונים ותפעולם, אז לשם מה מה נחוצה התערבותו של המפקד הצבאי?

התשובה לכך היא שללא חקיקה צבאית מתאימה לא יכול משרד התרבות הישראלי לממן מוזיאונים המוקמים בגדה המערבית. שכן על פי הדין הבינלאומי, אסור לישראל ככוח כובש להקים באזור הכבוש מוזיאונים. הטעם מובן והגיוני: מוסדות תרבות הם תחום שראוי שתושבי מדינה או שטח נתון יקבלו החלטות עצמאיות לגבי מיקומם ואופיים, ולא הכובש הצבאי שהוא על פי הגדרתו – זמני. בכך מבקש המשפט הבינלאומי להגן על תושבי האזור הכבוש מפני צעדים חד-צדדים המנוגדים לאינטרסים שלהם, ולמנוע מהכובש לנצל לרעה את הסמכויות שניתנו לו.

אולם חצי מיליון האזרחים הישראלים החיים בגדה המערבית מסבכים את המשוואה הזו. הם ותומכיהם מתעקשים בעקביות כי חוקי מדינת ישראל, ולא חוקי הכיבוש, הם שצריכים לחול עליהם. הם הרי אזרחי מדינת ישראל, ומה יותר דמוקרטי ושוויוני מאשר להתייחס לכלל אזרחי ישראל במסגרת אותם חוקים, ולהעניק את אותו תקציב ממשלתי למוזיאונים באריאל כמו בתל-אביב?

ואכן, מי שינסה להתחקות אחר הנסיבות להוצאת צו המוזיאונים יגלה שהצו עליו חתום האלוף אבי מזרחי אינו יוזמה של צה”ל. ביולי 2011 העבירה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית של ח”כ אורי אריאל לתיקון לחוק המוזיאונים הישראלי.  בחודש נובמבר 2011, ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת אישרה פה אחד את התיקון המוצע בקריאה ראשונה. התיקון נועד לאפשר למוסדות הפועלים בהתנחלויות לזכות בהכרה, המעניקה למוזיאונים ישראלים נתח מתקציב משרד התרבות. חברי הכנסת ידעו היטב כי הסמכות לבצע “מעקף” שכזה כלל אינה נתונה בידיהם: הכנסת הרי איננה הריבון בשטחים, ורק צו מטעם הריבון, הצבא, יכול לשנות את המציאות המשפטית שם. אולם כפי שאפשר להבין בדיעבד ממכתבה של שרת התרבות לימור לבנת תפקיד הצעת החוק הייתה ללחוץ על הגורמים הרלוונטיים ולקדם את הוצאת הצו, אותו סירב הצבא להוציא במשך שנים. בתחילת שנת 2012 נשאו מאמצים אלו פרי עם חתימת הצו המדובר.

להוצאת הצו היו שתי השלכות מעשיות: הראשונה, הקמתה בחודש נובמבר 2012 של מועצה נפרדת, אשר תייעץ למשרד התרבות הישראלי מתי יש להחיל תקנות זהות על מוזיאונים בשטחים ובישראל. השנייה היא כי בעקבות הוצאת הצו הודיעה כאמור השרה לבנת לוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת שאין יותר צורך בהמשך חקיקת חוק בעניין. המהלך החקיקתי בכנסת הצליח במשימתו אף שהליך החקיקה לא הושלם.

הקמת מועצת מוזיאונים איו”ש מזכירה במידה רבה את הליך הפיכתה של מכללת אריאל לאוניברסיטה ישראלית. גם כאן, פעלו כוחות פוליטיים  כדי להכפיף מוסד בהתנחלות תחת הגוף הישראלי הרשמי הרלוונטי, במקרה הזה המועצה להשכלה גבוהה. בשני המקרים ההחלטה נכפתה על הגוף המקצועי, דהיינו מועצת המוזיאונים והמועצה להשכלה גבוהה.

הפרשה ממחישה במעט מהם המנגנונים המשפטיים המעמיקים את הסיפוח דה-פקטו של שטחי הגדה המערבית לישראל. הכנסת, הריבון בישראל, נעזרת בחקיקה בשטחי מדינת ישראל כדי לנסות ולעצב את חייהם של ישראלים החיים בשטחים, שהם אינם תחת ריבונותה. חקיקה זו מהווה זרז או אמצעי לחץ על המפקד הצבאי, הריבון בשטחים, והוא נעזר בסמכותו להוציא צו צבאי המסייע לסיפוח דה-פקטו (שהרי, דה-יורה, עדיין מדובר בכיבוש צבאי). הצבא נעזר בארגז הכלים המשפטי שהעניק לו המשפט הבינלאומי כדי ליצור מציאות המנוגדת למשפט הבינלאומי, מציאות המעמיקה את הכיבוש ואת ההתנחלויות.

המסגרת המשפטית הכפולה – חוק המוזיאונים בתוך ישראל, וצו צבאי להקמת מועצה המאפשרת החלת החוק בתוך השטחים – משטיחה את ההבדל העקרוני בין פרלמנט המחוקק לטובת אזרחיו, ובין צבא כיבוש האמון בראש ובראשונה על הגנת זכויות האוכלוסייה הכבושה. היא מאפשרת את מציאות שלטון החוק הכפול, המעניק זכויות שונות לחלוטין לפלסטינים ולישראלים החיים בשטחים הכבושים.

Photo credit: Daniel Ventura / Foter / CC BY-SA