“לא זכור לי שהיה בעניין הזה ויכוח, שהיתה איזו בעיה.” – מאיר שמגר, ריאיון

זמן לא רב לאחר כיבושם של השטחים וכינונו של משטר צבאי באזור, התרחש אירוע דרמטי נוסף, אשר על אף משמעותו ההיסטורית והשפעתו שלא ניתן להמעיט מחשיבותה, נותר סמוי מן העין. האירוע מתחיל בחדריהם של היועצים המשפטיים – הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר, והיועץ המשפטי לממשלה, משה בן זאב – המקבלים החלטה לפיה יש לאפשר לתושבי השטחים שאך זה עתה נכבשו להביא את עתירותיהם בפני בית המשפט העליון הישראלי, ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק. לדברי שמגר, השיקולים שהובילו את הרשויות להחלטה זו, שהתקבלה ללא כל ויכוח, היו הרצון ליצור פיקוח שיפוטי חיצוני על רשויות הממשל הצבאי, ולתת בידי האדם הנמצא בשטח תחת כיבוש צבאי את האפשרות לפנות לבית המשפט העליון הישראלי, שהוא גוף בלתי תלוי.

לקריאה נוספת על השיקולים להעניק סמכות לבג”ץ לדון בעתירות מהשטחים, מדברי שמגר

ניתן להעלות על הדעת לפחות שני שיקולים נוספים שהשפיעו על החלטה דרמטית זו, שלא שונתה במהלך השנים, ואשר אינם מוזכרים על-ידי שמגר כשיקולים שתמכו בקבלת ההחלטה. האחד – היתרון שבקבלת לגיטימציה משפטית כלפי פנים ובזירה הבינלאומית, לפעולות שנויות במחלוקת שעושה הצבא בשטח הכבוש, והשני – ליצור דימוי של צדק בקרב תושבי השטח הכבוש, ובכך להשיג גם הכרה מצדם לא רק במרותן של הרשויות הישראליות אלא אף ביושרן והגינותן (המשתמעת מבחירתם לפנות באופן וולונטרי לבג”ץ). ואכן, לא ניתן להתעלם מהתועלות המשפטיות, הפוליטיות וההסברתיות הכרוכות בקיומה של ביקורת שיפוטית מקומית מוערכת, המעניקה אישור לפעולות של הצבא והממשל הצבאי.

לקריאה נוספת על התרומה של בג”ץ

בכדי שהיוזמה להקנות סמכות לבג”ץ לדון בעתירות מהשטחים תתממש בפועל לא די בהחלטה של אנשי הפרקליטות אלא נדרשת גם היענות מצידו של בית המשפט. עבורנו, כמי שמתבוננים במעשה בדיעבד, וכמי שרגילים לשמוע על כך שבית המשפט העליון דן בעתירות נגד פעולות המפקד הצבאי בשטחים, נדמית היענות זו של בית המשפט כברורה מאליה. בשל כך חשוב לתהות לרגע מדוע החלטת בית המשפט העליון לקבל על עצמו את הסמכות לדון במעשי המדינה בשטחים היא החלטה שכלל וכלל איננה מובנית מאליה. ראשית, מדובר בעתירות העוסקות בשטח המצוי מחוץ לשטח הריבוני של מדינת ישראל (שכן למעט מזרח ירושלים, ישראל מעולם לא הורתה על סיפוח שטחי יתר הגדה המערבית ורצועת עזה לישראל); שנית, אלו הן עתירות שלרוב מוגשות על-ידי אזרחים של מדינת אויב; ושלישית, הן נוגעות לפעולות של רשויות צבאיות מחוץ לגבולות המדינה במהלכו של סכסוך מזוין. למעשה, בעת בה התקבלה החלטה זו, לא היה תקדים לכך שבית משפט של מדינה יעסוק בחוקיותם של מעשים שנעשו על-ידי רשויות המדינה בנסיבות דומות.

לקריאה נוספת על העיסוק של בג”ץ בשטחים: חדשנות או גרסה אחרת למערכות דומות?

חשוב להדגיש: פתיחת האפשרות לביקורת שיפוטית על מעשי הממשל הצבאי בשטח הכבוש לא הייתה חובה משפטית שחלה, באותה עת, על מדינת ישראל. נפנה אם כן לראות כיצד בית המשפט הגיב להחלטת מדיניות זו שגובשה על-ידי אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי.

עיון בפסיקת בג”ץ שהתפרסמה מגלה שפסק הדין הראשון בעתירות שטחים שפורסם הוא פסק-דין משנת 1972, העוסק בסמכותו של המפקד הצבאי לשנות את הדין המקומי בעניין סכסוכי עבודה. אך עיון בתיקי בית המשפט מהשנים הראשונות מגלה שעתירות נגד רשויות הביטחון הוגשו אף קודם לכן, ודי מהר לאחר כיבוש השטחים. קשה לשים את האצבע על ‘עתירת השטחים’ הראשונה, לנוכח מגוון העתירות המוגש, אבל עולה שכבר במהלך שנת 67′ מוגשת עתירה נגד כוחות הביטחון בעניינים הנוגעים לפעולות שביצעו בשטחים שאך נכבשו.

לקריאה נוספת על עתירות השטחים הראשונות

מעיון בתיקים עולה, שפרקליטות המדינה המייצגת את רשויות השלטון בעתירות אלה, לא העלתה טענה בדבר היעדר סמכות. למרות שמדובר בהליכים הראשונים בהם נדרש בית המשפט לדון בפעולותיו של הממשל הצבאי בשטחים, גם בית המשפט אינו מקיים כל דיון בשאלת סמכותו לדון בעניין בשל היעדר טענה כזו מצד המדינה.כך למשל, בפסק הדין בעתירה בעניין סמכות בית המשפט הצבאי בחברון לשפוט נאשמים בגניבת עתיקות.

העתירה הראשונה בה נדרש בג”ץ למתן פסק-דין מנומק בעתירה הנוגעת למעשי הממשל הצבאי בשטחים היא עתירתו של מוחמד עבדאללה. מדובר בעתירה לביטול כתב אישום שהוגש נגד שני תושבי ירושלים, ערבי ויהודי, בבית משפט צבאי בחברון. העותרים הועמדו לדין בפני בית המשפט הצבאי בגין עבירה של הוצאת עתיקות לחוץ לארץ, הקבועה בדין הירדני שחל בשטחים. בית המשפט הצבאי דחה את טענת העותרים שהמעשה אינו עבירה לפי הדין הירדני, משום שירושלים אינה “חוץ לארץ” מבחינת דין זה. העתירה לבג”ץ הוגשה נגד קביעה זו של בית המשפט, ובדרישה לביטול האישום. גם בג”ץ דוחה את הטענה וקובע, (על יסוד הסכמת הצדדים) כי ירושלים סופחה לישראל, וכי לפיכך היחס בין ירושלים לגדה הוא אכן יחס של “חוץ לארץ”.

במסגרת פסק-דין זה מועלה לראשונה ספק אם מוסמך בג”ץ לדון בכלל במעשיהן של רשויות הממשל הצבאי בשטחים. השופט ויתקון:

“שכן אם ובמידה שבכלל מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק להעביר את פעולות התובע הצבאי שבגדה המערבית תחת שבט ביקורתו – ובאין טענה אחרת מעמידים אותו בחזקת מוסמך – …”

רק בפסקי דין שבאו לאחר מכן, מציין בית המשפט כי ישנה אפשרות למצוא בסיס משפטי לסמכותו לדון בעתירות אלה בחוק בתי המשפט (היום חוק יסוד: השפיטה),

כך למשל בבג”צ חילו, שם כתב השופט משה לנדוי: “האם מוסמך בית-משפט זה להעביר תחת שבט ביקורתו פעולות שנעשו על-ידי רשויות המדינה ובמיוחד על-ידי כוחותיה הצבאיים, בשטחי הממשל הצבאי? ואם קיימת סמכות כזאת, מה מקורה ועל-פי אילו אמות-מבחן היא תופעל? כמו במקרים אחרים בעבר (למשל, בג”ץ 337/71, בע’ 580; בג”ץ 256/72), לא חלק מר נתן בשם המשיבים על עצם קיום הסמכות, ובאין טיעון על כך נניח איפוא גם הפעם, בלי לפסוק בדבר, שהסמכות קיימת מבחינה פרסונלית נגד נושאי התפקידים בממשל הצבאי השייכים אל הרשות המבצעת של המדינה, בתור “אנשים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין, והנתונים לפיקוחו של בית-משפט זה לפי סעיף 7 (ב (2) של חוק בתי-המשפט, תשי”ז-1957.”

התייחסות בית המשפט לנושא, כפי שהראינו, היתה רק אזכור הסוגייה, ללא דיון בה. במשך שנים ארוכות לא הכריע בית המשפט בעניין, ובפועל הסתמך על הסכמת הרשויות כבסיס לנכונותו לדון בעתירות לגופן. בבג”ץ ג’מעיית אל אסכאן, אליו נשוב מאוחר יותר, הופך העניין כבר למובן מאליו, תוך שבית המשפט מבהיר שסמכותו לדון בעתירות אלה מעוגנת בחוק ואיננה רק פונקציה של הסכמת הרשויות.

לקריאה נוספת על דבריו של השופט אהרון ברק בבג”ץ ג’מעיית אל אסכאן:

למרות אי-שביעות רצון קלה שנשמעה מפי השופט ויתקון בבג”ץ חילו, ועל אף שמדובר בהחלטה שאינה מובנת מאליה כלל וכלל, בית המשפט מקבל על עצמו סמכות זו בהסתמך על הסכמת המדינה ובלא לקיים דיון בעניין.

יהיו אשר יהיו השיקולים שהובילו לקבלת החלטה בפרקליטות בתחילת הדרך, ועל-ידי בית המשפט בהמשכה, דבר אחד ברור – ביסוס סמכותו של בג”ץ לדון בעתירות אלה, העלתה את קרנם וחשיבותם של משפטנים. העובדה שההחלטות נתונות לביקורת שיפוטית הצריכה והצדיקה את מעורבותם של יועצים משפטיים ופרקליטים לא רק בשלב שלאחר הגשת העתירות, אלא כבר בשלב קבלת ההחלטות. זאת ועוד, החלטה זו אף הקנתה לבג”ץ יוקרה והתעניינות בינלאומית בפסיקותיו בהיותו בית משפט העוסק בדרך ייחודית בקביעתן של הלכות משפטיות הנוגעות לניהולם של שטחים כבושים.

חשוב מכך, ההחלטה להסמיך את בית המשפט העליון לדון במעשי המדינה בשטחים שינו את פניו של המשפט הישראלי, ומיקמו את בית המשפט העליון במרכז הבמה הפוליטית. פסיקתו בעניינים אלה משתרעת על אלפים רבים של פסקי-דין ורבבות עתירות. רבים מהאירועים שהסעירו את המדינה ואת הציבור בשטחים במהלכן של שנים אלה הגיעו, בשלב זה או אחר, לדיון באולמו של בית משפט זה. תיקי בית המשפט, יכולים אם כן לספק השתקפות, הגם מוגבלת וחלקית, של התהפוכות והאירועים המרכזיים, המפורסמים והמפורסמים פחות, שהתרחשו מאז החלה שליטתה של ישראל בשטחים.

היום, כשאנו נמצאים בעשור החמישי מאז החלה ההתדיינות בעתירות מהשטחים חשוב שנשאל את עצמנו מה היו השלכותיה ותוצאותיה של החלטה זו: מה היו השפעותיה על השלטון הצבאי וצה”ל? על תושבי השטחים? על אזרחי מדינת ישראל, ועל מדינת ישראל? על מעמדם של יועצים משפטיים, של שופטים ושל בית המשפט עצמו?

נראה, שאין לשאלות אלה תשובה אחת המקובלת על כולם. יש שרואים בהחלטה זו סיפור הצלחה שהביאה לריסון כוחו של הממשל הצבאי ולהענקת הגנה נאותה על זכויותיהם של תושבי השטח הכבוש. זוהי ללא ספק התדמית המוכרת והיותר נפוצה של מעורבותו של בג”ץ בעניין בקרב הציבור היהודי בישראל. מבטא מובהק של גישה זו הוא הנשיא שמגר, מי שמילא תפקיד מרכזי במהלך. לדבריו של שמגר, באלפי מקרים שהגיעו לפתחו דן בג”ץ באופן נטול פניות לחלוטין, פסק באופן ברור מה צודק ומה אינו צודק והביא בכך להתנהגות מרוסנת של רשויות הממשל הצבאי. בראייתו, אין כל ספק שהמהלך הזה הצליח.

לקריאה נוספת – כך רואה שמגר במבט לאחור, את המהלך לו היה שותף:

קשה לכפור בטענה, כי עצם הצורך בהצדקת פעולה בפני גורם חיצוני, המפעיל כלי ביקורת משפטיים, מהווה גורם מרסן. זהו עקרון הנטוע עמוק בלב התפיסה המשפטית המקובלת, הרואה בביקורת שיפוטית כאחת הערובות החשובות להגנה על הפרט ועל זכויותיו מפני השלטון.

אל מול טענה זו עומדת הטענה, שהבולטים שביטאוה הם משפטנים פלסטינים, המוכרת ומדוברת הרבה פחות, כי המהלך הביא לתוצאה ההפוכה. על פי טענה זו, תוצאתו העיקרית של המהלך היא, יצירת מצג של ביקורת שיפוטית מכובדת שהעניקה “הכשר” לפעולות בלתי חוקיות של הממשל הצבאי בשטחים.

וכך כתב ניזאר איוב בדו”ח שפרסם ארגון אל-חאק בשנת 2004:

עמדה זו מדגישה את תפקידו המרכזי של בג”ץ במתן לגיטימציה. נשאלת השאלה – מהי לגיטימציה זו ובמה ערכה? תשובה חלקית לשאלה זו יכולים אנו למצוא בדבריו של אילן כץ, מי שכיהן בין היתר כסגן הפרקליט הצבאי הראשי ואשר עמד על התועלות שיש בביקורת בג”ץ על פעולות הצבא בשטחים: כץ מסביר בדבריו הבאים כיצד שרטט בג”ץ את “גבולות הגזרה” המשפטיים לפעולות הצבא בשטחים.

לקריאה נוספת – אל”מ אילן כץ על חשיבותו של בג”ץ:

אך האישור השיפוטי היה חשוב גם עבור המשפטנים הצבאיים,  כפי שמעיד על כך אלכסנדר רמתי, מי ששימש כיועץ משפטי של המפקד הצבאי.

לקריאה נוספת – מתוך הראיון עם אלכס רמתי

ואכן, ניתן להצביע על השלכות ותועלות שונות שיש לפסיקת בג”ץ בנושאי שטחים. במישור הבינלאומי – יש בכך כדי לספק הכשר משפטי בעל ערך, שישראל יכולה לעשות בו שימוש בפני גורמים בינלאומיים שונים, וכהגנה מפני חקירה ודרישה חיצוניים. במישור המקומי, מול הציבור היהודי בישראל – יש לו תרומה להשקטת “המצפון הציבורי”, שכן אם בית המשפט הגבוה לצדק, מוסד מוערך ובעל יוקרה, מצא כי אין פסול במעשה הרי שמדובר במעשה חוקי וככל הנראה אף ראוי. ולבסוף במישור המערכתי, מול מקבלי ההחלטות בממשל הצבאי, יועצים משפטיים המלווים אותם, ומבצעי הפעולות – אישור בג”ץ פוטר אותם מלהתחבט בשאלה אם מדובר במעשה חוקי או מוסרי ומהאחריות האישית הנגזרת מכך, ומעניק להם הגנה מוחשית משפטית ומוסרית.

ובכן, מצאנו שלגיטימציה שיפוטית היא טובין רב-ערך עבור הרשויות השונות וכן עבור הציבור בישראל ובעולם. לכאורה, זה בדיוק תפקידו של בית המשפט – לסמן את “גבולות הגזרה המשפטיים”, לקבוע מה חוקי ומה לא, וכשקבע שמשהו הוא חוקי – מן הדין ומן הצדק שהרשות המבצעת תיהנה מלגיטימציה כאשר היא פועלת במסגרת גבולות גזרה אלה.

אך בענייננו נדמה שהדברים אינם כה פשוטים. מתי אם כן לגיטימציה שיפוטית עשויה להיתפס בצדק כמשהו פסול וראוי לביקורת? נראה שמצב כזה מתרחש כאשר פעולות שלטוניות שהינן בלתי חוקיות באופן מובהק, או כאלה שניתן לתארן כמצויות “על גבול החוקיות” זוכות להכשר משפטי. וכדי לתת תשובה לשאלה – האם פעולה שלטונית מסויימת הינה חוקית אם לאו, עלינו להשיב ראשית על השאלה – מהו ה”חוק” כאשר אנו עוסקים בפעולות הממשל הצבאי הישראלי בשטחים? התשובה לשאלה זו (מהו החוק הרלבנטי) נגזרת ממעמדם של השטחים בהם מדובר. אם מדובר בשטחים המהווים חלק ממדינת ישראל הריבונית, הרי שהחוק החל בהם הוא החוק במדינת ישראל, באותו האופן שחוק זה חל ומחייב בחיפה ובבאר-שבע. ואולם בעוד שישראל החילה את חוקיה על אזור מזרח ירושלים מיד עם סיום מלחמת ששת הימים, היא לא החילה אותם על יתר שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, אלא הקימה שם ממשל צבאי. על אף שנשמעה הטענה, כי אין מדובר בשטח כבוש (מאחר שלא נתפס ממדינה שהייתה לה ריבונות חוקית על השטח), הרי בהליכים בבית המשפט העליון עמדת ממשלות ישראל לדורותיהן הייתה שיש לבחון את חוקיות פעולות הרשויות בשטח על-פי כללי המשפט הבינלאומי הנוגעים לשטח כבוש.

לקריאה נוספת על מעמדם של השטחים והדין החל בהם

משהשטחים אינם חלק ממדינת ישראל, אלא שטחים המוחזקים תחת משטר של תפיסה לוחמתית, הדין החל בהם איננו דין מדינת ישראל אלא שילוב של הדין שהיה בתוקף עת נכבשו השטחים בשנת 1967, החקיקה הצבאית שהוצאה מאז, וכללי המשפט הבינלאומי ובראשם הדינים העוסקים בשטחים כבושים (להלן – דיני כיבוש). כל מעשי הרשויות בשטחים (כולל חקיקה צבאית) כפופים לדיני כיבוש, ועת אנו באים לדון בשאלה אם מעשי ישראל בשטחים הינם חוקיים או לא, החוק הרלבנטי לצורך בחינה זו הוא בראש ובראשונה המשפט הבינלאומי העוסק בשטחים כבושים המהווה מעין חוקה של האזור. בנוסף לאלה, מחוייבות רשויות הממשל הצבאי על פי פסיקת בג”ץ ג’מעית  אסכאן לפעול גם על פי “עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימוש בסמכות שלטונית של עובד ציבור”.

האם הכשיר בג”ץ פעולות בלתי חוקיות של הממשל הצבאי הישראלי כפי שנטען במחקר שצוטט לעיל, או שמא ידע לתחם את גבול החוקיות במקום הראוי לו (דהיינו, האם עומדת פסיקתו במבחן הביקורת המשפטית)? האם איבד בג”ץ את מעמדו הנייטרלי בדונו בעתירות אלה, או שמא הצליח לפעול באופן נייטרלי ועצמאי גם כאשר הובאו לפתחו אמצעים שנקטו רשויות הביטחון נוכח מעשי טרור קשים, וגם כאשר נדרש לדון בנושאים שנמצאו בלב המחלוקת הפוליטית במדינת ישראל? עד כמה, אם בכלל, היה בקבלת סמכות בג”ץ כדי להיטיב בפועל עם תושבי השטחים?

בניגוד לדיון הקיים בספרות האקדמית, ובראשה הדיון המצוי בספרו של פרופ’ דוד קרצמר The Occupation of Justice שפורסם בשנת 2002, ולדיון שהתקיים וממשיך להתקיים בקרב ארגוני זכויות אדם העוסקים בהגנה על זכויות פלסטינים בשטחים, נראה שבקרב הציבור הרחב בישראל, ואפילו בקרב משפטנים, ההתלבטות הזו כמעט ואינה מוכרת. הדעה הרווחת היא, שאם וכאשר פעולת הממשל הצבאי בשטחים מקבלת את אישור בג”ץ (דהיינו, העתירה שהוגשה נדחית) הרי שמדובר במעשה שלטוני חוקי וגם צודק.

מאמר זה בא לנסות ולהעיר דיון זה. מתוך עיון בכמה תחומים בהם עסק בג”ץ ייעשה ניסיון לבדוק את הטענות הללו ולהעריכן. מטבע הדברים כל תשובה שתינתן תהיה חלקית ומוגבלת ולא תוכל להציג את התמונה בכללותה, אך יש בה מסקנות וגם כמה סימני קריאה.

שאלה מרכזית שנעסוק בה כאן תהיה השאלה האם עומדת פסיקת בג”ץ בענייני שטחים במבחן הביקורת המשפטית. אפשר להקשות – מדוע זו בכלל שאלה מעניינת? תשובתי לכך היא זו: על אף שניתן לבחון את פועלו של בית המשפט מזוויות מבט שונות (האם התוצאה שהושגה צודקת, האם היא מועילה) הרי שלפני הכל ומעל הכל מדובר בבית משפט, אשר צריך לפסוק על פי הדין. הדין, כך קובע סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, אמור להיות אדונו היחיד – “בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין.”. זהו מקור הסמכות עליו נשען בית המשפט. זהו גם מקור הלגיטימציה הציבורית שלו.

המאמר מציג לראשונה כמה מהעתירות המוקדמות ביותר שהוגשו לבית המשפט – ואת פסקי הדין הקצרצרים והלקוניים שניתנו בהם. ההשוואה בין כמה מפסקי הדין הראשונים לבין פסקי הדין המפורטים שהוציא בית המשפט בהמשך, בהם נדרש לשאלות עקרוניות כבדות משקל, מעידה על השינויים שעבר בית המשפט בתפיסת תפקידו מול השלטון הצבאי. את הסקירה המובאת להלן חילקנו לשלושה חלקים.

החלק הראשון עוסק בעתירות בהן נדרש בג”ץ להפעיל פיקוח על פעולות של הממשל הצבאי שנעשו לצורך השלטת ביטחון וסדר באזורים שנכבשו. מתוך שלל האמצעים שננקטו במהלך השנים בחרנו בשלושה נושאים: עתירות הביאס קורפוס (עתירות הנוגעות למעצר ומאסר שלא כדין); עתירות נגד החלטות גירוש ועתירות נגד החלטות על הריסת בתים של מי שחשודים בביצוע מעשי טרור. מדובר בשלושה נושאים בהם הוגשו במהלך השנים עתירות לא מעטות לבית המשפט, והמייצגות שלושה אפיקי פעולה מרכזיים (מני רבים אחרים) בהם נקטו רשויות הביטחון במהלך עשרות השנים הראשונות לכיבוש.

הגנה על אזרחים מפני מעצר ומאסר בלתי-חוקי היא אחת מההגנות הבסיסיות ביותר הנדרשות לצורך הבטחת שלטון החוק. אם הצליח בג”ץ (ונראה שאכן הצליח) למנוע תופעה אפשרית של מעצר בלתי חוקי של תושבי שטחים הרי שהעלה תרומה משמעותית להבטחת שלטון החוק ולהגנת ביטחונם וחירותם של האזרחים בשטחים שנכבשו. לעומת זאת, סקירת פסיקתו של בג”ץ בשני התחומים האחרים – פסיקתו בעניין החלטות גירוש של המפקד הצבאי, ופסיקתו בעניין הריסות בתים עונשיות – מניבה מסקנה עגומה. בשני תחומים אלה, הכתיר בג”ץ את החלטות המפקד הצבאי כחוקיות על אף שבאופן מובהק הן עומדות בסתירה להוראות במשפט הבינלאומי.

החלק השני עוסק בפיקוחו של בג”ץ על החלטות הממשל הצבאי בעניינים אזרחיים. בתחום זה בחרנו לעסוק בעתירות שעסקו בבקשות לאיחוד משפחות ובעתירות למניעת הריסתם של בתים בשל היעדר היתר, שהם שני תחומים אזרחיים מובהקים שהשלכתם על חיי הפרט וזכויותיו היא ישירה ומשמעותית.

מהסקירה המובאת בחלק זה עולה שגם בעניינים אזרחיים מובהקים כדוגמת איחוד משפחות והריסת בתים בשל היעדר היתר בחר בג”ץ שלא להתערב במדיניותו ובהחלטותיו של הממשל הצבאי. עמדנו על כך שמבחינתם של תושבי השטחים יש בהגשת עתירה כדי להוות תקווה כלשהי, כשאבדה כל תקווה. הגשת עתירה עשויה להביא לעיכוב הריסתו של בית ואולי אף למניעתה (כל עוד מדובר במעשה שאיננו מנוגד למדיניותן של רשויות הממשל הצבאי). כפי שראינו, מבלי שבית המשפט נדרש לשיקולים העומדים ביסוד קביעת המדיניות, והאם אלה עולים בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בפסיקתו שלו, הוא פוסק כי המדיניות כשרה היא. בהתאם לכך, הטבת מצבו של הפרט (או הרעת מצבו) נותרת תלויה במדיניותן של רשויות הממשל הצבאי, בה בית המשפט אינו מתערב. כתוצאה מכך, קבלת היתר בניה ואישור בקשה לאיחוד משפחות נותרות בגדר “חסדים” שברצונו יעניקם המפקד הצבאי וברצונו ישללם. כך, היתר לאיחוד משפחות לא יינתן אם המשיבים אינם מעוניינים בכך, והריסה לא תמנע במקרה בו הרשויות עומדות על קיומה.

החלק השלישי מתמקד בפועלו של בג”ץ ביחס למהלך של שינוי הסטטוס קוו בשטח שנכבש, דהיינו, בתפקיד שמילא אל נוכח התופעה בעלת ההשלכות הרחבות והדרמטיות ביותר שהתרחשו תחת השלטון הצבאי הישראלי – מפעל ההתנחלות הישראלית בשטחים. מהסקירה המובאת בחלק זה עולה, שלמעט הקביעה החריגה שנכללה בבג”ץ אלון מורה, מסרב (פורמלית) בית המשפט לאורך כל השנים לדון בשאלה הבסיסית של חוקיות ההתנחלות בשטחים. בה בשעה שבית המשפט מבהיר כי לא ייקפוץ ידו ממתן סעד לפרט שזכויותיו נפגעו שלא כדין, להימנעותו מדיון בשאלת חוקיות ההתנחלוית השפעות מכריעות על תוצאותיהן של עתירות אלה. בעתירות אלה, ותוך כדי הימנעות מדיון בשאלה מרכזית זו נותן בית המשפט אור ירוק לשינוי מסיבי של הסטטוס קוו בשטחים, ומכשיר פגיעות אדירות מימדים בפלסטינים תושבי השטחים הנגרמות כתוצאה ישירה מהקמתן של ההתנחלויות והתבססותן בשטח.