הרשמה
משתמשים יקרים,
אנא הזינו את כתובת המייל שלכם
כדי לקבל עדכונים על החדשות שלנו.
שלטון החוק בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי
  • חפש  חיפוש מתקדם 

החוק בשטחים הכבושים – מאז תחילת הדרך

מאת נעמה כרמי

כאשר מדברים היום בישראל על “השטחים הכבושים” מדברים לרוב על הגדה המערבית . מהו החוק החל באותם “שטחים הכבושים”? מי יצר אותו? מי כפוף לו?

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים בין ישראל לבין מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, בסיוע מדינות ערביות נוספות, כבשה ישראל שטחים נרחבים מהמדינות השכנות לה. שטחים כבושים אלו נמצאים כיום במעמדות משפטיים ומדיניים שונים: חצי האי סיני הוחזר למצרים ב-1981 כחלק מהסכם שלום. רמת הגולן סופחה למדינת ישראל באותה השנה אולם ממשיכה להיחשב על ידי הקהילה הבין לאומית לשטח כבוש, כמו גם מזרח ירושלים שסופחה לישראל עוד ב-1967. מאזור רצועת עזה נסוגה ישראל באופן חד צדדי בשנת 2005 אולם היבטים מסוימים של החיים ברצועה -כמו שליטה בכניסה ויציאה – נותרו תחת שליטה ישראלית ומצרית. לאור כל אלו, כאשר מדברים היום בישראל על “השטחים הכבושים” מדברים לרוב על הגדה המערבית שנמצאת מבחינת ההגדרה בחוק הבין לאומי תחת “שליטה אפקטיבית ישראלית” ומעולם לא סופחה אליה.

אולם מהו החוק החל באותם “שטחים הכבושים”? האם מדובר בחוק הישראלי או שמא חל באזור החוק של ה”רשות הפלסטינית” שמנהלת את חיי התושבים בחלקים מהאזור, ברשות ישראלית? האם יש בכלל חוק בשטחים? מי יצר אותו? מי כפוף לו? מי מחוקק אותו ומי אוכף אותו?

החוק החל בגדה המערבית

התשובה לשאלה הפשוטה “מהו החוק החל בגדה המערבית” מורכבת למדי ונובעת הן מהנחיות הדין הבין לאומי לגבי החוק החל בשטח כבוש והן מההיסטוריה הפוליטית של האזור. עוד על ההיסטוריה הפוליטית

הגדה המערבית שנכבשה על ידי ישראל ב-1967, מוחזקת על ידי ישראל מאז אולם לא סופחה אליה. ב-18 השנים שקדמו ל-1967 הגדה היתה תחת שליטת הממלכה ההאשמית הירדנית. ירדן, ישראל ומצריים כבשו ב-1949 את כלל השטח שהיה מיועד על פי החלטת החלוקה ב-1947 למדינה הערבית שמעולם לא קמה. בשלושים השנים שקדמו למלחמת 1948 היה האיזור חלק מהמנדט הבריטי בפלסטינה. ב-400 השנים שקדמו למנדט הבריטי היה האזור חלק מהממלכה העותומאנית.

על פי ההגדרות של דיני המלחמה, “כיבוש צבאי” ו”ממשל צבאי” הם מצב הנובע מכך ששטח נכבש על ידי מדינה במלחמה וממשיך להיות מוחזק על ידיה. מצב זה הוא זמני ונמשך רק עד שמשתנה סטטוס הכיבוש. בין אם כי השטח הכבוש מסופח; מוחזר למדינה שממנה נכבש; מעמדו משתנה כתוצאה מהסכם מדיני בין הצדדים; הכוח הכובש נסוג לטובת שלטון האזרחים בשטח (ולא המדינה המקורית שממנה נכבש), או שהוא מועבר לשליטה בינלאומית של גורם כמו האו”ם. עוד על הדין הבין לאומי

דיני המלחמה עצמם הם מיזם שהחל להתנסח בצורתו המודרנית בסוף המאה ה-19. מדובר באוסף של חוקים שלא נועדו למנוע מלחמות, אלא להביא להסדרתן ולהפוך אותן כאשר הן מתרחשות, לפחות אכזריות הן כלפי החיילים והן כלפי אזרחי המדינות המעורבות במלחמה. כללים אלו עוגנו לראשונה באמנת האג משנת 1899 ועודכנו ב-1907, ופורטו ונוסחו בארבע אמנות ג’נבה משנת 1949 ובשני הפרוטוקולים הנוספים לאמנות ג’נבה מ-1977. אמנות ג’נבה התקבלו לאחר שמלחמת העולם השנייה וכיבוש שטחים נרחבים על ידי הרייך השלישי הביאו את עמי אירופה לחוות ברבריות ואכזריות אנושית שכמוה לא ידעו במלחמה. אמנת ז’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים בשעת מלחמה – מוקדשת לכללי ההתנהגות של המעצמה הכובשת באזור שכבשה במלחמה. האמנה מגינה על אזרחים המוצאים עצמם בידי האויב בזמן מלחמה, כולל במצב של כיבוש השטח שבו הם נמצאים. כל מדינות העולם הן צד לאמנות ג’נבה.

הדין הבין לאומי קובע כי במצב של כיבוש צבאי הצבא הכובש הוא אחראי על רשויות השלטון בשטח. הצבא הוא גם האחראי על רשויות הממשל השונות על החקיקה ועל השיפוט. מצב זה שונה ממצב שבו שטח הנכבש במלחמה מסופח למדינה הכובשת. במצב של סיפוח (מצב אסור על פי הכלל המנהגי של הדין הבינלאומי) מוחל החוק של המדינה הכובשת על השטח הכבוש ועל תושביו. אחת מדרישות הדין הבין לאומי לגבי מצב של ממשל צבאי הוא שהמשפט של האזור הכבוש לא ישונה. הצבא הכובש ישלוט באמצעות החוק הקיים ויעשה בו שינויים מינימליים רק כאשר אלו הם נחוצים באופן הכרחי. שינויים בשטח מותרים רק לצרכים צבאיים או לשם הגנה על התושבים. עוד על סיפוח

סיפוח של השטח שנכבש בעת סכסוך מזוין למדינה הכובשת נחשב לאסור, ככלל מנהגי של הדין הבינלאומי. לאור סעיף 2.4 למגילת האו”ם,  האוסר על שימושו בכוח, אין לרכוש שטח בכוח. ב-1970 קיבלה העצרת הכללית של האו”ם החלטה על יחסים ידידותיים בין אומות, שבה נאמר במפורש: “No territorial acquisition resulting from the threat or use of force shall be recognized as legal”. עיקרון זה הוכר גם במועצת הביטחון. למשל,  בהחלטה 242 המועצה מדגישה את האיסור על רכישת שטח במלחמה.

כתוצאה מאלו החוק בגדה המערבית מורכב מכמה “שכבות חוק”. חלקן תקפות משום שהן “החוק שהיה בתוקף קודם לכיבוש”, למשל חלקים מהחוק העותומאני והדין הירדני. דינים אלו חלו באזור כאשר היה האזור חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית מ-1948 עד לשנת 1967, ולאור דרישות הדין הבין לאומי ממשיכים לכאורה לחול בו באופן פורמאלי עד היום. מעל שכבות אלו קיים רובד של חקיקה צבאית ישראלית, כאשר המחוקק, צה”ל, מבצע שינויים בחוקים אלו וגם מחוקק חוקים חדשים בהתאם לנסיבות המשתנות. חקיקה זו כאמור שואבת את סמכותה מהנחיות הדין הבין לאומי בדבר דיני כיבוש ובאמצעותה הוכנסו לתוקף באזור גם תקנות ההגנה הבריטיות משנת 1945 כרובד חקיקה בטחוני בריטי. אם לא די בארבעה רבדי חוק אלו (העותומאני, הבריטי, הירדני והצבאי) הרי על האזרחים הישראלים החיים באזור (מתנחלים) חל גם החוק הישראלי הרגיל. התושבים הפלסטינים של האזור כפופים מזה שני עשורים כמעט גם לחוק והמשפט של הרשות הפלסטינית.

החוק בשטחים הכבושים: תחילת הדרך

בשנים שלפני 1967 ערכה הפרקליטות הצבאית של צה”ל פעמיים כל שנה השתלמות בנושא דיני המלחמה. הפרקליטות הצבאית עסקה עד לתקופה זו בעיקר בשיפוט חיילים אולם הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר) דאז, מאיר שמגר, שהתמנה לתפקידו בשנת 1964, ראה חשיבות בהטמעת דיני המלחמה המוכרים גם בכינוי “הדין הבין לאומי” אל תוך פקודות צה”ל והבטחת עמידתו של צה”ל בסטנדרטים של צבאות מערביים מודרניים בתחום זה. עוד על הדין הבין לאומי

דיני המלחמה עצמם הם מיזם שהחל להתנסח בצורתו המודנית בסוף המאה ה-19. מדובר באוסף של חוקים שלא נועדו למנוע מלחמות, אלא להביא להסדרתן ולהפוך אותן, כאשר הן מתרחשות, לפחות אכזריות הן כלפי החיילים והן כלפי אזרחי המדינות המעורבות במלחמה. כללים אלו עוגנו לראשונה באמנת האג משנת 1899 ועודכנו ב-1907, ופורטו ונוסחו בארבע אמנות ג’נבה משנת 1949 ובשני הפרוטוקולים הנוספים לאמנות ג’נבה מ-1977. אמנות ג’נבה התקבלו לאחר שמלחמת העולם השנייה וכיבוש שטחים נרחבים על ידי הרייך השלישי הביאו את עמי אירופה לחוות ברבריות ואכזריות אנושית שכמוה לא ידעו במלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים בשעת מלחמה מוקדשת לכללי ההתנהגות של מעצמה כובשת באזור שכבשה במלחמה. האמנה מגינה על אזרחים המוצאים עצמם בידי האויב בזמן מלחמה, כולל במצב של כיבוש השטח שבו הם נמצאים. כל מדינות העולם הן צד לאמנות ג’נבה.

הפרקליטות הצבאית לא הסתפקה בלימוד הנושא, אלא התארגנה באופן מעשי למלא את תפקידה במצב שבו תפרוץ מלחמה וישראל תכבוש שטחים נוספים. אנשי הפרקליטות חולקו לחוליות, ידעו לאילו יחידות הם מצוותים והיו מצוידים בערכות וספרי הדרכה שהוכנו מראש ובהם כל מה שעשויים הם להזדקק לו במקרה של כיבוש שטחים. במסגרת הכנות אלו הוכנה גם תשתית משפטית מלאה להחלה של מערכת חוק זמנית באזור כבוש. עוד על ההיערכות הזו

במקביל ללימוד הדין הבין לאומי, הפרקליטות נערכה באופן מעשי לעימות עתידי, ובעיקר למצב שבו תכבוש ישראל שטחים במלחמה. ההערכות לקחה בחשבון שלוש חזיתות שונות: מצרים, ירדן וסוריה. הפרקליטות הכינה עשרות ערכות מיוחדות למצב של כיבוש שטחים, שנערמו במחסני חירום ונועדו לצייד את קציני המשפט שאף ידעו מבעוד מועד לאיזו זירה עתידית הם יישלחו במקרה של מלחמה. בכל ערכה שכזו, שכונתה “ארגז חירום”, הונחה חוברת שנקראה “המדריך לקצין פרקליטות בשטח כבוש”. החוברת הכילה בתוכה את הנחיות הדין הבין לאומי, פרטים לגבי מערכות החוק במדינות שבהן עשויים להיכבש שטחים, ואפילו כתובות של עורכי דין מקומיים שאליהם ניתן יהיה לפנות במקרה שיהיה בכך צורך. בנוסף הונחו בארגזים מקורות נוספים בנושא הדין הבין לאומי, מנשרים וצווים המאפשרים השתת מערכת חוקית בשטח כבוש, וכל הציוד הנדרש להפעלת בית משפט צבאי.

ואכן, כאשר פרצה המלחמה, התגלו הכנותיה של הפרקליטות הצבאית כמועילות ביותר. מיד עם תום הלחימה הדביקו חיילי הפרקליטות על קירות ודלתות בגדה המערבית, רצועת עזה, סיני ורמת הגולן מנשרים וצווים ראשונים שהיו חלק מאותן ערכות מוכנות מראש שאתן יצאו למלחמה. המנשרים הם מסמכים משפטיים המבהירים לאוכלוסיה באזור מה הוא החוק החל באזור הכבוש. עוד על המנשרים הראשונים

בכל “ארגז חירום” של אנשי הפרקליטות הונחו שלושה מנשרים:
מנשר מס’ 1 מבשר לתושבי האזור על כניסת צה”ל לאיזור הכבוש, על כך שצה”ל הוא עתה הריבון ושעל האוכלוסיה לציית באופן מלא לאנשיו. המנשר אף מפרט מספר כללי התנהגות שעל האוכלוסייה למלא בתקופת המעבר.
מנשר מס’ 2 מגדיר את המצב המשפטי באיזור. הוא מגדיר את סמכויותיו וזכויותיו של השלטון, ומתייחס לתחולתו של המשפט הקודם אבל גם לאפשרות שזה ישונה בעת הצורך על ידי הצבא.
מנשר מס’ 3 הוא למעשה השינוי הראשון שמבצע הצבא בחוק החל באזור. המנשר מכריז על כניסתו לתוקף של צו ארוך ומפורט בחתימת המפקד הצבאי הקובע כללי התנהגות מעודכנים ומפורטים לאוכלוסיה. צו זה, המוכר בשם “צו בדבר הוראות ביטחון”, הופך מאותו רגע לקוד הפלילי של האזורים הכבושים. הצו מפרט את כל העבירות באזור ואת הענישה הצפויה לאדם במקרה של ביצוע עבירות אלו. רוב רובן של העבירות המוגדרות בצו זה קשורות לביטחון ולשליטה באוכלוסיה כבושה.

מי שולט בשטחים והאם הם בכלל כבושים?

למרות שמאז 1967 עברו יותר מ-45 שנה ובאזור הגדה המערבית חיים כמעט חצי מליון ישראלים, באופן רשמי מדובר עד היום במצב שבו צה”ל הוא הגורם שבאמצעותו שולטת  ישראל באופן רשמי באזורים הכבושים. דבר זה נובע מהעובדה שישראל לא סיפחה את השטחים (למעט מזרח ירושלים וסביבותיה). כתוצאה ממצב זה לכאורה אין החוק הישראלי חל באזור ומוסדות הממשלה הישראלים אינם בעלי סמכות בו. בפועל, החילה ישראל חלקים מהחוק הישראלי באופן פרסונלי על המתנחלים בלבד. כך, למשל, הם מועמדים לדין על פי חוק העונשין הישראלי. כאמור, הדין הבין לאומי קובע כי הצבא הכובש הוא אחראי על רשויות השלטון בשטח. כלומר, הגורם הצבאי העליון באזור, המפקד הצבאי, הוא האחראי על רשויות הממשל השונות, על החקיקה, ועל השיפוט. (גם בעניין זה יש יוצא מן הכלל – האזורים הנמצאים בגדה המערבית בהם העביר צה”ל חלק מסמכויות אלו לרשות הפלסטינית במסגרת הסכמים מדיניים שנחתמו במהלך שנות התשעים).

מצב זה של ממשל-על-ידי-צבא שעליו מורה הדין הבין לאומי אמור להיות מצב זמני שנמשך עד שמשתנה סטטוס הכיבוש, כפי שהוסבר קודם. המקרה של ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה הוא מקרה ייחודי בשל הימשכות הכיבוש לאורך זמן ולכן נדרשה כמעט מתחילת הדרך התייחסות משפטית ישראלית לשאלות עקרוניות בעלות משמעות מדינית. שאלות אלו אף עלו בדיון הציבורי הישראלי: מהו בעצם מעמד השטחים הללו? האם יש לראות בהם שטח כבוש או שטח משוחרר? והאם הדין הבין לאומי ובמיוחד אמנת ז’נבה חלים בהם?

החקיקה במצב של כיבוש צבאי

שלטון צבאי מממש את סמכותו כמחוקק על-ידי הוצאת צווים והתקנת תקנות. על פי העקרונות שהובהרו לאוכלוסיה במנשרים הראשון והשני שהתפרסמו מיד עם סוף הלחימה ב-1967, האוכלוסייה חייבת מרגע פרסום המנשרים למלא אחר כל צו, מנשר או הוראה שנחתמת על ידי מפקד האזור. כלומר, צו של מפקד האזור כמוהו כחוק לכל דבר ועניין ותושב חייב למלא אחריו ללא עוררין. לתושבי האזור הכבוש ישנה, אפוא, מערכת חוקים ברורה וכתובה, אבל היא נכתבת ומפורסמת על ידי הכוח הכובש ואין לתושבים ערוץ השפעה לא על סוג הממשל שתחתיו יחיו מעתה ולא על החוקים (הצווים) עצמם שאותם הם מחויבים למלא. עם זאת, במקרה של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, ניתנה לתושבי השטח הכבוש האפשרות לפנות לבית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ ולעתור כנגד הרשויות הצבאיות השולטות. הרחבה על נושא זה ניתן למצוא בפרק על בג”ץ והשטחים.

סעיף 43 לאמנת האג שהוא הטקסט שממנו שואב צה”ל את סמכותו כמחוקק, קובע כי צבא כובש צריך לשמר את החוק שהיה קיים באזור לפני הכיבוש ולפעול לפיו. כפי שנקבע בפסיקה, לכוח כובש מותר לשנות את החוק הקיים באזור שנכבש רק אם הוא חייב לעשות כן לצרכים צבאיים, או לטובת האוכלוסייה החיה בו. לכן, כל שינוי שישראל עושה במצב המשפטי בשטחים הכבושים מאז 1967 ועד היום, אמור בעיקרון לעמוד במבחן זה. במנשר השני מתוך שלושת המנשרים שפורסמו על ידי הפרקליטות הצבאית מיד עם תום המלחמה נכתב שהחוק הקיים באזורים שנכבשו (החוק הירדני והעותומאני) ישאר בתקפו אלא אם יתפרסמו צווים חדשים על ידי המפקד הצבאי. קביעה זו, יחד עם איזכור האפשרות הפורמלית שניתן להכניס שינויים בחוק הקיים על ידי הוצאת צווים חדשים, מדגימה את מחויבותו של המפקד הצבאי לסעיף 43 לאמנת האג.  סביב הפרשנות הישראלית לסעיף 43 לאמנת האג התגלו לא מעט מחלוקות משפטיות במשך השנים. עוד על סעיף 43

סעיף 43 לאמנת האג קובע:
“בעבור סמכויות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, ינקוט הלה בכל האמצעים שביכלתו כדי להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי, מתוך כיבוד החוקים הנוהגים במדינה, חוץ אם נבצר ממנו הדבר לחלוטין”.
משפט זה היה לאחד מסלעי המחלוקת בשאלת החוקיות של חלק מהפעולות שמבצעת ישראל בשטח ככוח כובש. שאלה אחת היא האם אכן כל עדכוני החוק הם “הכרח” של שמירת הסדר וה”חיים הציבוריים” באזור הכבוש? האם, למשל, צווים שעניינם מימוש השליטה הישראלית באיזור ושימוש במשאביו הם אכן פרשנות נכונה לצו זה? בחלוף השנים, כאשר העמיקה האחיזה הישראלית בשטח ובאזור כבר חיו עשרות ומאות אלפי אזרחים ישראלים (מתנחלים), נשאלה שאלה נוספת: מיהו הציבור שאליו מתייחס המחוקק במונח “חיים ציבוריים”? האם צריך לקרוא את הטקסט כמחייב את קיום החיים הציבוריים של האוכלוסייה שהיתה במקום בזמן הכיבוש? או שמא, כפי שעולה למשל מן הדיונים סביב פרשת ההכרה באוניברסיטה באריאל, כוונת סעיף 43 היא הבטחת החיים הציבוריים של תושבים באופן כללי, ובכללם אזרחים מהמדינה הכובשת שהתיישבו באיזור תחת חסות הממשל הצבאי?

מהר מאוד גילה השלטון הצבאי על זרועותיו השונות, שהחקיקה העותומאנית והירדנית הקיימת באזור לא יכולה לפתור את הצרכים המשתנים הנובעים מהשליטה הישראלית החדשה בשטח הכבוש ובאוכלוסייה החיה בו. הרבה נושאים שאינם ביטחוניים מטבעם דרשו גם הם את התייחסותו. המשפטנים הצבאיים נדרשו באותה תקופה לנסח צווים רבים (מעל 150 צווים רק במהלך השנה הראשונה) עבור המפקד הצבאי על מנת להסדיר כל בעיה שעלתה כתוצאה מהשליטה באזור – החל מקביעת המטבע לשימוש באזור הכבוש ועד להסדרת השליטה במים, בתיירות, בספרי הלימוד וברכוש הנטוש. לדברי המשפטנים שעסקו בניסוח החקיקיה הרבה, חלקה נכתב לבקשת המפקד הצבאי או גופים צבאיים שונים שהיו כפופים לו, וחלקה היה יוזמה של המשפטנים עצמם שזיהו בעיות מסוימות שדרשו התייחסות משפטית.

עיון בחקיקה הצבאית בת זמננו יגלה שהצורך להוציא צווים בעניינים אזרחיים ולא ביטחוניים, ואף בעניינים השנויים במחלוקת מבחינת הדין הבין לאומי, לא היה רק נחלתו של תחילת הכיבוש בלבד אלא נמשך עד היום (לדוגמא, פרשת חוק המוזיאונים).

מאז ועד היום, 45 שנה אחר-כך, נשאר המצב החוקי-משפטי הזה על כנו. החוק בשטחים מכיל כמה שכבות חקיקה המשמשות את הצבא וזרועות הממשלה האחרות לסירוגין. החקיקה בשטחים עצמה נעשית על ידי הצבא וללא מעורבות או יכולת השפעה של האוכלוסייה הכבושה. המשפטנים הצבאיים לאורך כל הדורות מעדכנים את החקיקה הקיימת ומנסחים עבור המפקד הצבאי צווים על מנת לפתור בעיות ולהסדיר את המעמד החוקי של נושאים שונים, כגון אדמה ומשאבים, מעמד האזרחים הישראלים החיים בשטחים (מתנחלים), ואיסורים שונים ומשתנים בתחומים אזרחיים וביטחוניים.

החקיקה לצורך השמשת תקנות ההגנה הבריטיות בשנה הראשונה לכיבוש

השינויים שמתבצעים בחוק של האזור הכבוש קשים לעיתים לזיהוי ל”עין הבלתי מזוינת” של האזרח הרגיל שאינו משפטן, קל וחומר לתושב האזור הכבוש שאינו קשור באופן פוליטי במוסדות השלטון.

דוגמא אחת לשינוי משמעותי במצב המשפטי שהתבצע עוד בשנה הראשונה לאחר המלחמה: כניסתם לתוקף של תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. תקנות אלו חוקקו על ידי הבריטים בזמן המנדט על מנת לאפשר דיכוי מרידות יהודים וערבים בארץ כנגד שלטון המנדט, שהיה אף הוא שלטון צבאי ביסודו. “דבר המלך במועצה” שהיוה בסיס לתקנות בוטל בלונדון שלושה ימים לפני סיום המנדט. בג”ץ קבע כי לא היה לביטול תוקף בארץ מכיוון שלא פורסם כאן. אם לביטול היה תוקף בזמנו בירדן, זה היה מונע את האפשרות להתייחס אליהן כחלק מן המשפט המקומי בשנת 1967. סביב השאלה האם הירדנים ביטלו את התקנות במפורש או לא התפתח ויכוח משפטי ואף הוגשה חוות דעת לבג”ץ כי לתקנות לא היה תוקף בזמן השלטון הירדני. בג”ץ לא קיבל עמדה זאת.  כמה חודשים לאחר הכיבוש הוחלט להבהיר שהתקנות עדיין בתוקף באזור משום שהן חלק מהחוק הירדני הממשיך לחול באזור ועל ידי כך לאפשר את השימוש בהן. עוד על תקנות ההגנה

תקנות ההגנה הבריטיות שהוצאו ב-1945 (לפני אמנת ז’נבה הרביעית מ-1949) היו לקובץ חוקים שנוא על ידי הישוב היהודי בתקופה שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות. דוברים מכל הקשת הפוליטית התבטאו בחריפות נגדן ואף הישוו תקנות אלו למצב המשפטי ששרר בגרמניה הנאצית. לדוגמא, בכנס של הסתדרות עורכי הדין היהודיים בארץ ישראל בשנת 1946 קבע יעקב שפירא (לימים שר המשפטים):
המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ-ישראל אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה, ומעשי מיידאנק ודומיהם היו אף שם נגד אות החוק הכתוב“.
בשנת 1951 בעת דיון בכנסת סביב מעצרם המנהלי של חברי מחתרת חרדית מנחם בגין התריס כלפי ראש הממשלה דאז משה שרת:
החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי-מוסרי; וחוק בלתי-מוסרי הוא גם בלתי-חוקי.” (ד״כ תשי ״א 1807)
תקנות אלו לא בוטלו עם סיום המנדט אלא הפכו להיות חלק מהחוק בישראל, מכוח “פקודת סדרי שלטון ומשפט”, אשר אימצה את המשפט שהיה נהוג בארץ ישראל ביום הקמת המדינה, למעט אותן תקנות שבוטלו בישראל גופא מאז: תקנה 111 לגבי מעצר מינהלי, שהוחלפה בחוק מדינה, ותקנה 112 לגבי גירוש אזרחים. כל יתר התקנות חלות בישראל גם היום. הסמכות להפעלתן ניתנה בידי רשויות הביטחון.  עם זאת יש לציין כי השימוש בהן ב-20 השנים הראשונות לקיום המדינה היה מועט.
תקנות אלו, המגדירות עבירות ביטחוניות ודרכי ענישה שבהן מותר לצבא להשתמש באזור הנמצא במצב חירום על מנת לשמור על הביטחון, היוו בשלב ראשון את ההשראה העיקרית לכתיבתו של “הצו בדבר הוראות ביטחון” שהוזכר לעיל בעניין מנשר 3 – צו המהווה עד היום את הקוד הפלילי הביטחוני החל בשטחים הכבושים. יש לציין כי “הצו בדבר הוראות הביטחון” לא היה העתקה מדויקת של התקנות לשעת חירום הבריטיות וחלק מהסנקציות המחמירות אשר מגדירות התקנות לא הוכנסו אליו.
אין לדעת בדיוק מה עמד מאחורי ההחלטה הישראלית להשמיש את תקנות ההגנה באזורים שנכבשו ב-1967, למרות שב”מדריך לפרקליט בשטח כבוש” שהוכן כאמור לפני המלחמה נכתב במפורש שתקנות אלו לא יחולו באזורים שתכבוש ישראל. מבחינה היסטורית ידוע שבתקופה שבה ישראל “החייתה” את התקנות כבר הייתה התקוממות פלסטינית משמעותית בגדה המערבית ועזה שהסתייעה בגורמים צבאיים ופוליטיים פלסטינים שהיו במדינות השכנות (ביניהם אש”ף).
צה”ל והשב”כ פעלו באותה התקופה לדיכוי התקוממות זו והשתמשו לשם כך באמצעים שונים, כולל סנקציות נגד האוכלוסיה שניתן להשתמש בהם על פי התקנות לשעת חרום משנת 1945 אבל עומדות לכאורה בניגוד לדין הבין לאומי, למשל גירוש, או הריסת בתים עונשית.

 

     

    שלטון החוק

    בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי

    אתר המובייל שלנו בבנייה ויעלה בקרוב!

    בינתיים, הכנסו לאתר האינטרקטיבי של שלטון החוק דרך הדסקטופ שלכם, והרשמו כאן כדי לקבל עדכונים.

    להרשמה

    שלח!
    תודה רבה!