חלק מתקנות ההגנה לשעת חירום הבריטיות שנכתבו ב1945 עומדות בסתירה לכתוב באמנת ג’נבה שנוסחה ב1949, ארבע שנים מאוחר יותר. שתי דוגמאות בולטות הן תקנה 112 המאפשרת הגליית אדם מהאזור על פי הוראת הנציב העליון. בתקופת הכיבוש הוצאו מאות ואולי אלפי צווי גרוש שכאלו לתושבי השטחים הכבושים מטעם המפקד הצבאי. תקנה זו עומדת בסתירה לכתוב בסעיף 49 לאמנת ג’נבה המונע מצבא כוח כובש את גירושו של תושב השטח הכבוש ממנו יהי המניע אשר יהיה. גם תקנה 119 מתקנות ההגנה הבריטיות שבסמכותה בוצע אלפי פעמים הצעד המוכר בציבוריות הישראלית כ”הריסת בתי מחבלים” עומדת בסתירה לנאמר בתקנות האג הקובעת כי”אין להטיל על האוכלוסייה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה.” משמעות האיסור הוא מניעת מה שידוע כ”ענישה קולקטיבית” והריסת בית משפחה משום שמישהו מבניה חשוד או נאשם בעבירה ביטחונית היא הענשה קולקטיבית של המשפחה כולה עבור עבירת יחיד על מנת להרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים.