בחודש נובמבר 67, פחות מחמישה חודשים לאחר הכיבוש, מוציא המפקד הצבאי את צו מס’ 160 שדן בחוסר תקפותו באזור של “חוק נסתר”, חוק שעבר באופן לא תקני בממלכה הירדנית. המשמעות האמיתית של משפט זה היתה עמומה בעת פרסום הצו, ובדיעבד הסתבר שהוא מתייחס לשאלה האם ירדן ביטלה באופן חוקי את השימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום בשטחה.
המשפטנים הישראלים גרסו שמבחינה משפטית אפשר לתקוף את ביטול תקנות ההגנה הבריטיות לשעת חירום מ-1945 בממלכה ההאשמית כתוצאה מכשל משפטי ירדני פנימי. כתוצאה מכך, טענו המשפטנים הצבאיים, תקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945 חלות למעשה עדיין בירדן (למרות שזו מבחינתה ביטלה אותן) ולכן הן ממילא חלות גם בגדה המערבית מתוך היותה שטח שנכבש מירדן והחקיקה הירדנית ממשיכה על פי הדין הבין לאומי לחול בו.
בצו מספר 224 מפברואר 1968 כבר ישנה התייחסות ישירה לאותן תקנות, לתקפותן המשפטית ולעליונותן ההיררכית, המונעת טענה על חוסר תקפותן בעקבות סתירה בינן ובין “שכבת חוק” אחרת.
הויכוח על תקפות תקנות ההגנה לשעת חירום הגיע גם לבג”ץ. בית המשפט העליון קבע כי אי-הפרסום בפלשתינה-א”י של ביטול “דבר המלך במועצה”, שמכוחו בוטלו לכאורה התקנות, הופך אותו להיות בבחינת “חוק נסתר” והוא אינו תקף. בית המשפט נשען בקביעתו על צו מס’ 160 שהוציא המפקד הצבאי בנובמבר 1967, פחות מחמישה חודשים לאחר הכיבוש, ועל עקרונות משפטיים כלליים. בית המשפט אף קבע שעיקרון זה היה חל גם לולא הוצא צו מס’ 160.
בפרשת עוואד קבע בית המשפט, כי תקנות ההגנה נשארו תקפות מאז שהותקנו על ידי הבריטים ועד שהופעלו על-ידי צה”ל לאחר 1967.  בפרשת קוואסמה השנייה נדרש בית המשפט לשאלה האם תקנה 112 איננה מנוגדת לחוקה הירדנית מ-1952, ולפיכך לא היתה חלק מהחוק המקומי החל באזור כאשר צה”ל כבש את הגדה המערבית. הוא השיב בשלילה, תוך שהוא נשען על צו מס’ 224 שהתקין המפקד הצבאי ב-1968, שקבע כי למען הסר ספק, חקיקת חירום איננה מבוטלת על ידי חקיקה מאוחרת שאינה חקיקת חירום.
התוצאה היא שישראל עושה שימוש בתקנות ההגנה בגדה המערבית למרות שמבחינת הממלכה הירדנית התקנות בוטלו זה מכבר.