הרשמה
משתמשים יקרים,
אנא הזינו את כתובת המייל שלכם
כדי לקבל עדכונים על החדשות שלנו.
שלטון החוק בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי
  • חפש  חיפוש מתקדם 

הגבלות תנועה, 1972-1987: שילוב לא מאוזן

מאת נעם הופשטטר

חלק זה עוסק בשני עשורים סוערים במזרח התיכון ובחברה הישראלית: תקופת מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, והקמת ההתנחלויות הראשונות. כיצד השפיעו אלה על חופש התנועה של תושבי האזור הפלסטינים?

 הגבלות התנועה והכלכלה

מדיניות השילוב החלקי נהגה בגדה עד תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1987, וגם במהלכה: שיווי-המשקל הלא מאוזן, שביטויו הראשי עבודת פלסטינים בתחומי ישראל, המשיך לקבוע את הטון בשטחים עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים. זאת, גם נוכח פיגועים באזרחים ישראלים, במהלך מלחמת יום-הכיפורים,תחת שלטון ה”ליכוד” של 1977,במלחמת-לבנון, וגם בשנים הראשונות לאינתיפאדה: ערב פתיחת האינתיפאדה, עמד מספר העובדים הפלסטינים בישראל על כ-109,000, והוא המשיך ועלה עד 115,000 בסוף 1992.

באפריל 1974 דווח כי בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים התקיימו פגישות בין נציגי המשטר הצבאי לאנשי עיריות בגדה, וכי תוך זמן קצר מפריצתה החיים חזרו בהדרגה למסלולם: “כל נסיונות הפעילות החבלנית אותרו, התושבים העובדים בישראל חזרו למקומות עבודתם ומבחינות רבות קשה להבחין שמשהו השתנה בחברון, עזה ושכם.” ר’: דני רובינשטיין, הסכסוך חוזר לנקודת-המוצא, דבר, 10.4.1974, עמ’ 5. רובינשטיין גורס, עם זאת, כי דבר-מה יסודי כן השתנה בעקבות המלחמה: תחושתם של תושבי השטחים שהממשל הישראלי הוא ארעי.

ב-1978 נאמד מספר עובדי השטחים בישראל בכ-65,000 איש. אלה היוו 5.4% מכלל המועסקים בישראל: כ-30% מכלל השכירים בישראל בבניין, 25% בחקלאות, ובשיעור משמעותי גם בענפים נוספים (פועלים מהשטחים – 5.4% מכלל העובדים בישראל, ידיעה לא חתומה, דבר, 13.9.1978, עמ’ 3). לגרסת שר העבודה דאז, יוסף אלמוגי, שיעור הפועלים הערבים מכלל המועסקים בישראל בבניין הגיע במהלך התקופה עד 65% (מצוטט ע”י ח”כ יוסי כץ מסיעת “העבודה” בדיון במליאת הכנסת: יד. הצעת חוק היטל השוואה (קריאה ראשונה), ישיבה 95 של הכנסת ה-13, 24.5.1993).

אלה היוו כ-40% מכח העבודה בשטחים (יחזקאל ליין, הפרת זכויות האדם של עובדי השטחים בישראל ובהתנחלויות, בצלם, 1999, עמ’ 6). בחשבון תקופתי, בשנים 1973-1993 הועסקו בישראל בין 30%-40% מהפלסטינים העובדים בגדה וברצועה (ר’ ארנון 1999, טבלאות נתונים בעמ’ 7).

אולם, כפי שכבר ציינו, במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-80′ הואטה מאוד הצמיחה הכלכלית בשטחים, בין היתר בשל “מיצוי של פוטנציאל העלאת הפריון בחקלאות והגידול במספר המועסקים בגדה המערבית בישראל ובעליה בשכרם הריאלי.”

וכן מההאטה הכלכלית במדינות-הנפט (עליהן נסמכה פרנסתם של פלסטינים רבים). בתוך: לביא 1999, עמ’ 94.

בהיעדר בסיס מקומי תעשייתי ופיננסי, התלות הפלסטינית בכלכלות חיצוניות עצרה את ההתפתחות הכלכלית הפנימית. בתוך “האזור”, המשיכו הצווים לקבוע הגבלות-תנועה מגוונות על בני-אדם ועל הפעילות הכלכלית. כך, עבודת פלסטינים בהתנחלויות חויבה בהיתר מלשכת התעסוקה;הוחל פיקוח צמוד על החזקה, עסקאות וסחר במטבע-חוץ; הוחמרו התנאים לרשיון נהיגה באוטובוס, ושימוש ברכב של אחר ללא רשות נקבע כעבירה פלילית הנושאת עד 3 שנות מאסר; השטחים הנרחבים שהוכרזו כסגורים לבני-אדם נסגרו גם למרעה;וכיו”ב צווים המצמצמים את מרחב הפעולה היום-יומית.

צו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה והשומרון) (מס’ 967), התשמ”ב-1982, 3.3.1982 (חוברת 53, ע”מ 130-132)

 צו בדבר תיקון החוק הפלילי (תיקון מס’ 2) (יהודה והשומרון) (מס’ 954), התשמ”ב-1981, 30.12.1981 (חוברת 52, ע”מ 36-38)

צו בדבר הוראות בטחון (תיקון מס’ 20) (יהודה והשומרון) (מס’ 852), תש”ם-1980, 22.6.1980 (חוברת 47, עמ’ 496)

במקביל, ביטאו הצווים של אותן שנים גם מדיניות להגברה של הגבייה המנהלית מתושבי השטחים, כמו למשל קביעת היטל חדש על קניית מט”ח בגדה המיועד לקופת המנהל האזרחי, או הכפלת כל הקנסות שבתחיקת הבטחון. העדכונים התכופים של צו “מס בולים” (מס’ 599), שקבע את תעריפי הרשיונות והיתרי המעבר השונים מהמנהל, ממחישים מדיניות זו היטב: בין פברואר 1979 ליולי 1983 הוקפצו עלויות אישורי היציאה לירדן והמעבר בגשרים תשע פעמים, בתשעה צווים שונים, ובסה”כ עלו בכ-5,600% בפחות מארבע שנים – בערך פי 9 מהאינפלציה שהשתוללה בישראל באותה תקופה.

 בנובמבר 1981 עבר הניהול האזרחי מסמכותו של מפקד האזור להיות תחת סמכותו הישירה של שר הבטחון. בשני המקרים, מדובר במשק תקציבי נוסף על תקציב הבטחון הכללי. צו בדבר היטל על קניית מטבע חוץ (יהודה והשומרון) (מס’ 1055), התשמ”ג-1983, 26.4.1983 (חוברת 60, ע”מ 6-10)

צו בדבר העלאת קנסות שנקבעו בתחיקת בטחון (תיקון מס’ 3) (יהודה והשומרון) (מס’ 1071), התשמ”ג-1983, 10.7.1983 (חוברת 60, ע”מ 38-39)

ובכן, גם במחצית הראשונה של שנות השמונים הייתה להגבלות התנועה בשטחים השפעה משמעותית על הפעילות הכלכלית של הפלסטינים. השימוש בצווים לשיפור המאזן התקציבי הפנימי של השלטון בשטחים ולריסון יציאתם של פלסטינים למדינות אחרות, הנחית מהלומה נוספת על השאיפה ל”שלטון-חוק”, שאמור לנהל את החיים ולהגן על התושבים ועל הבטחון ב”אזור” מפני אינטרסים זרים.

הגבלות התנועה וההתנחלויות

החמרה נוספת בהגבלות התנועה הגיעה בד-בבד עם הרחבת מדיניות ההתנחלות באותן שנים. מסוף שנות ה-70′, חרגו ממשלות הליכוד מ”תוכנית אלון” אל גב-ההר, וגם הקימו יישובים לאורך צירי תנועה מרכזיים בין הערים בגדה, באופן שהכפיף את תנועת הפלסטינים עליהם לשיקולי ביטחונם של המתיישבים היהודים.

כפי שמציין הנדל, “מסוף שנות השבעים חלה עלייה משמעותית בהגבלות על שימושי המרחב” של הפלסטינים ב”אזור” – כולל הגבלות על בנייה ליד מחנות צבא, התנחלויות וכבישים. בגדה הלכה והתהוותה רציפות טריטוריאלית ישראלית. הנקודות והדרכים שאִפשרו את הרצף היהודי, שימשו לעצירת הפלסטינים ולהפרדתם לתאי-שטח נבדלים, שהמעבר ביניהם קשה ואיטי.במסגרת זו נסללו ה”כבישים העוקפים”, שהובילו אל התנחלויות בלי לעבור ביישובים פלסטינים, וממילא הפרידו בין יישובים פלסטינים, ובינם לבין דרכים ראשיות.

על שנות השבעים המאוחרות ר’ הנדל (2010), ע”מ 161-162. על כפל התפקידים של השליטה היהודית – חיבור וניתוק – אפשר ללמוד במודל ה”היפוך הטופולוגי” שמדגים הנדל (2010) בנוגע למעשי ההתנחלות הישראלית בשטחים. הנדל מדבר על “מעקף”, להבדיל מ-“פינוי”, כצורה העיקרית של ה”התפשטות-תוך-הפרדה” של ישראל באזור. הקשר בין ההתנחלויות, הדרכים ביניהן והגבלות התנועה זוכה להסברים מעניינים ודוגמאות היסטוריות נוספות בע”מ 77-100, 115-121, ופרק 4 שם (הציטוט בעמ’ 96),

מדיניות תפיסת הקרקעות וההתנחלות הלכה והתפשטה, וקיבלה גיבוי בכנסת, בממשלה, ובבית-המשפט העליון.המאבק הישראלי על השטח ועל התנועה בו, כמשחק-סכום-אפס בין יהודים לפלסטינים באזור, החריף. היטיב לבטא זאת אריאל שרון, באומרו למתנחלים: “אל תקימו גדרות סביב היישובים שלכם. אם אתם מעמידים גדר אתם מגבילים את התפשטותכם… אנו צריכים לגדר את הכפרים הפלסטיניים, לא את היישובים שלנו“

ור’ עדות ב”תכנית האב להתיישבות 1983-1986″ של משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, מצוטטת בתוך: יחזקאל ליין, משטר הכבישים האסורים בגדה המערבית, בצלם, ירושלים, 2004, ע”מ 4-5. במרוצת השנים, הועמדו חלק מצווי ההפקעה והתפיסה של האדמות בשטחים במבחן בג”צ. הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות שנתפסו ל”צרכי ביטחון” נפסלה ב-1979, בבג”צ אלון מורה (בג”צ 390/79, עזת מחמד דויקאת ואח’ נ. ממשלת ישראל ואח’, פ”ד לד (1) 1). משהוכרזו רבות מאדמות השטחים כ”אדמות מדינה” (על-בסיס מבנים משפטיים עותומאניים, שפותחו ואומצו על-ידי מערכת המשפט הישראלית), פותחו עילות תפיסה חדשות, לתפיסת שטח, בפניהן לא הציב בג”צ מכשולים משפטיים עקרוניים. ר’ בפרק “בג”צ” באתר(הפנייה למאמר של לימור), וגם: יובל גנבר, ההתנחלות בשטחים כהפרת זכויות אדם: היבטים משפטים ועקרוניים, בצלם, ירושלים, 1997.

.

מצוטט אצל הנדל (2010), עמ’ 163, מתוך ספרו של(2008)  Gordon.

לקריאה נוספת על התרחבות ההתנחלויות:

ב-1974 יוסד “גוש אמונים”, תנועה להרחבת ההתיישבות היהודית בכל חלקי יהודה ושומרון, שפעלה הן מחוץ לממסד והן מתוך המערכת הפוליטית והשירות הציבורי. עם עליית ‘הליכוד’ לשלטון, ב-1977, נזנחה “תוכנית אלון” לטובת תוכנית שהוכנה בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית (“תכנית דרובלס”), אשר הרחיבה מאוד את אזורי ההתיישבות המיועדת, ועלתה בקנה אחד עם יעדי “גוש אמונים”. המדיניות הזו משתקפת היטב ב”תכנית האב להתיישבות 1983-1986″ של משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. במרוצת השנים, הועמדו חלק מצווי ההפקעה והתפיסה של האדמות בשטחים במבחן בג”צ. הקמת התנחלויות על אדמות פרטיות שנתפסו ל”צרכי ביטחון” נפסלה ב-1979, בבג”צ אלון מורה. משהוכרזו רבות מאדמות השטחים כ”אדמות מדינה” (על-בסיס מבנים משפטיים עותומאניים, שפותחו ואומצו על-ידי מערכת המשפט הישראלית), פותחו עילות תפיסה חדשות, לתפיסת שטח, בפניהן לא הציב בג”צ מכשולים משפטיים עקרוניים.

על תכנית האב להתיישבות, ר’: יחזקאל ליין, משטר הכבישים האסורים בגדה המערבית, בצלם, ירושלים, 2004, ע”מ 4-5; גזל הקרקעות  (2002), ע”מ 10-11. לבג”צ אלון-מורה: בג”צ 390/79, עזת מחמד דויקאת ואח’ נ. ממשלת ישראל ואח’, פ”ד לד (1) 1). ולגבי עילות תפיסת הקרקע ר’ בפרק “בג”צ” באתר, וגם: יובל גנבר, ההתנחלות בשטחים כהפרת זכויות אדם: היבטים משפטים ועקרוניים, בצלם, ירושלים, 1997.

על הקשר בין התפתחות ההתנחלויות לתפישת המרחב והגבלות התנועה, מומלץ לקרוא אצל הנדל (2010), ובפרט בע”מ 122-144; וכן אצל אלדר וזרטל (2004).

ערב עליית הליכוד לשלטון, היו ברחבי הגדה והרצועה 31 התנחלויות ובהן כ-4,400 תושבות ותושבים. ב-1984, עת עבר רסן השלטון לממשלת האחדות הראשונה בראשות שמעון פרס, נמנו בשטחים 102 יישובים יהודים וכ-35,000 תושבים. ב-1989 כבר עמד מספר ההתנחלויות הרשומות על 118.

הסלמה והפרדה

במחצית השנייה של שנות השמונים חלה עלייה חדה במספר פעולות המרי של פלסטינים, כגון תליית דגלי אש”פ (שהייתה עבירה על החוק), זריקת אבנים, ותקיפה בבקבוקי תבערה.אחרי רציחתם של שבעה יהודים בחברון ב-1980, קמה “המחתרת היהודית”, שתרמה את חלקה להסלמה בפיגועים רצחניים נגד פלסטינים. אלימות יהודית אזרחית כלפי פלסטינים תועדה גם ברחבי הגדה.

בפברואר 1987 סיפר “מעריב” על חודשים של גלי הפגנות סוערות ואלימות של פלסטינים מול צה”ל, תסיסה והסלמה עממית, על הקושי הגדול והיעדר ההכשרה של הצבא להתמודד עם התקוממות עממית, ועל ההכרה של צה”ל בעלייה בהפעלת אלימות של חיילים כלפי אזרחים שלא לצורך, וההבנה כי “מדובר במאבק ארוך” (יוסף ולטר, אלימות בגדה: צה”ל הולך בין הטיפות, מעריב, 20.2.1987); ועוד, לדוג’: אילן בכר ושפי גבאי, מתפרעים ביו”ש הסתפקו אתמול ביידוי אבנים, מעריב, 11.12.1986, ע”מ 1,9; אבינועם בר-יוסף ועזרא ינוב, סטודנט ערבי נפצע בעת פיזור מתפרעים באוניב’ בית לחם, מעריב, 30.10.1986.

 לקריאה נוספת על המחתרת היהודית:

ב-1984 נתפסו חברי המחתרת, והועמדו למשפט. שלשה מהם (מנחם לבני, שאול ניר, ועוזי שרבף) הורשעו ברצח ובעבירות חמורות נוספות, ונגזר עליהם מאסר-עולם. לאחרים נפסקו תקופות מאסר קצרות בהרבה. ערעור המדינה על קלות העונשים נדחה ב-1986. גם חברי המחתרת שעליהם נגזר מאסר עולם שוחררו בסופו של דבר כעבור פחות מ-7 שנים, משקיצר הנשיא הרצוג את עונשם.

גם מדינת ישראל הרשמית נקטה בהסלמה: כך, למשל, במהלך 1986 אישרה מערכת המשפט הצבאית את מעצרם המנהלי של כ-100 פלסטינים, ומאוחר יותר גירשה 34 מהם. מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף שמואל גורן, שנכנס לתפקידו ב-1984, הצדיק את מדיניות היד החזקה בטענה כי זו תבטיח רגיעה בשטחים. ואכן, משהופעלה מדיניות זו ירד מספר התקריות באורח ניכר”,אבל, כפי שיסתבר במהרה, לא לאורך זמן.

גזית (1999), ע”מ 126-127.

כפי שנראה כעת, המעבר מרגיעה יחסית להתקוממות עממית שינה את מדיניות התנועה. במהלך האינתיפאדה הודק הפיקוח על העובדים מהשטחים. מסיבות שננסה לעמוד עליהן, היתר היציאה הכללי לא בוטל עד תחילת שנות ה-90′, אז הוחלפה דוקטרינת השילוב החלקי בחזון של הפרדה.

 פרקים קודמים במאמר:

הגבלות תנועה: השנים הראשונות

לפרק הבא: 

1987-1993 הכללים משתנים – הפרדה

     

    שלטון החוק

    בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי

    אתר המובייל שלנו בבנייה ויעלה בקרוב!

    בינתיים, הכנסו לאתר האינטרקטיבי של שלטון החוק דרך הדסקטופ שלכם, והרשמו כאן כדי לקבל עדכונים.

    להרשמה

    שלח!
    תודה רבה!