מות הסטטוס-קוו

האינתיפאדה (הראשונה) פרצה בתחילת חודש דצמבר, 1987. לצד שאלות מבצעיות ופוליטיות שהניב המצב החדש,עלתה ביתר תוקף שאלת עבודת הפלסטינים בישראל. שישה שבועות אחרי תחילת האינתיפאדה כבר התקיים בכנסת דיון שיוחד לנושא “היעדרות פועלים מהשטחים וייבוא פועלים מחוץ-לארץ”. העניין הבוער היה הימנעותם של רבים מפועלי השטחים מעבודה בישראל. כפי שציין באותו דיון ח”כ דדי צוקר (רצ), “ההיעדרות הרצונית מן העבודה היא [הייתה] חלק מן המרי האזרחי, חלק מאי-הציות של תושבי השטחים… והתברר שיש כנראה כוחות חזקים מן הכוחות הכלכליים הללו, שישראל כולה בנתה עליהם. אנחנו בנינו על העובדה שהכוח הכלכלי הוא המייצב, הוא מייצר השקט היחסי… התלות הזו, מסתבר, לא הבטיחה שקט.”

בָּדיון הועלו שתי גישות להתמודדות עם הבעיה: חברי-הכנסת מהאופוזיציה (צוקר, יאיר צבן, ויעקב יוסף) הציעו לכוון למדיניות של יתר איזון בין המשק הישראלי והפלסטיני, הגנה על שכר העבודה בישראל וצעדים למניעת התרחבות העוני, בין היתר באמצעות הימנעות מהבאת עובדים זרים. הצעות ברוח זו נדחו ע”י המליאה. לעומתן, הדגישו המציעים מהקואליציה (מאיר פרוש, גרשון שפט, אבנר חי-שאקי) את הצורך בהפסקת התלות הישראלית בעבודת הפלסטינים מהשטחים, והמליצו, בדרגות שונות של התלהבות, להביא פועלים ממדינות אחרות במקומם. הצעות אלה התקבלו, והועברו לדיון מעשי בוועדת העבודה והרווחה.

בדומה לדיון סביב היתר היציאה מס’ 4, גם הפעם העסקת הפלסטינים נבחנה בעיניים כלכליות פנים-ישראליות, ולפעמים אף בעיניים פנים-יהודיות, שלא נגעו לאינטרסים של תושבי השטחים: כך נדונו הפגיעה בעובדים הישראלים והצפי להתפתחות משכנות-עוני של עובדים זרים בישראל; השאיפה לשכלל את ענף הבנייה הישראלי; התנגדות ל”ייבוא הגלות לתוך ישראל” (ח”כ צבן) וחידוש “העבודה העברית” כערך “ציוני ולאומי, ערך נעלה” (ח”כ שאקי); ואף נלקחו בחשבון הידור המצווה הדתית של מתן עבודה ליהודי, הסכנה שיהודים ינהלו פסי ייצור של גויים בשבת, ו”סכנת” היטמעותם של פועלים זרים בישראל דרך נישואין (כלשונו של ח”כ יעקב יוסף).

קיומו של דיון דחוף זה, ותוצאותיו, מסמנים את תחילת השינוי במדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים תושבי השטחים בתחומהּ וב”איזור”. גישת השילוב החלקי שפעלה עד 1987 הלכה ועברה מן העולם. מבחינת תנועה ותעסוקה, המדיניות החדשה שבפתח באה לממש את שני העקרונות שהועברו לטיפול בוועדה: הקטנה משמעותית של תלות המשק הישראלי בעבודה מהשטחים, תוך קידום החלפתם בעובדים זרים.סגירת ישראל בפני השטחים לא הופעלה עד שהוכנה הקרקע מבחינת המדיניות הכלכלית. נראה עתה כיצד הלכה וננטשה מדיניות השילוב החלקי בשטחים, ומה היו השלכות התהליך על הכוונה לכונן בגדה “שלטון-חוק”.

הידוק הפיקוח על היציאה לישראל: שב”כ
בין 1988 ל-1991 ננקטו בשטחים מספר צעדי הפרדה חדשים, שהלכו והקשו על מעבר פלסטינים לישראל. ב-1988 התחילה ישראל להנפיק תעודות זהות מיוחדות בצבע ירוק. הצו שהוצא לשם כך הכריז כי “הרשות המוסמכת רשאית להוציא תעודת זהות מסוג מיוחד לכל תושב שאינו רשאי לצאת מהאזור לישראל לפי כל דין ותחיקת בטחון.”תעודות אלה סימנו עצירים ואסירים משוחררים מהגדה המערבית, ולעתים הונפקו גם לתושבים ללא “עבר בטחוני”. נושאיהן היו מנוּעי כניסה לישראל. ב-1989 חויבו אותם עובדים שהותרה להם היציאה לישראל “להצטייד בכרטיס מגנטי המכיל מידע מוצפן אודות עברם הביטחוני.” לתעודות החדשות התלווה שינוי במדיניות של לשכות התעסוקה: רישיונות העבודה, שעד אז “ניתנו לרוב באופן אוטומטי, ושימשו לצורכי מעקב ומיסוי בלבד”, החלו להיות מוכפפים לשיקולים בטחוניים “בהליך בלתי-שקוף בעליל“.התעודות המגנטיות “ניתנו באופן סלקטיבי על פי קריטריונים שונים שקבעו הממשל הצבאי והמנהל האזרחי.”

התליית היתרים בבדיקה בטחונית חסויה לא היוותה חידוש. שירות הביטחון הכללי היה מעורב בהחלטות על תנועת הפלסטינים מאז 1967, ובשנות השמונים כבר היה לו ניסיון רב בשימוש בתנועה ובמסחר ליצירת קשר עם חלק גדול מתושבי השטחים. אולם, התעודות החדשות והתיעוד הממוחשב איפשרו להפוך את בדיקות השב”כ לשגרה רחבה, והקנו לארגון סמכות וטו מקיפה ופרטנית על תנועת תושבי “האזור” ופרנסתם. בכך הייתה משום פגיעה נוספת בשלטון החוק בשטחים, ובפרט בשאיפה לכונן באזור חוק רגיל, טריטוריאלי – שמחיל על שטחו מערכת קריטריונים יחידה, ברורה וידועה. תחת זאת, החוק הפך לפרסונלי: תלוי באינטרסים ושיקולים חסויים, המשתנים בין אדם לאדם, לפי הנסיבות וצרכי השעה, ונתונים לשיקול-דעתהּ הנרחב של משטרה חשאית.

הידוק הפיקוח בתוך השטחים: עבירות חדשות, מעצרים, וסדרי-דין מחמירים

בשנים 1988-1989 הוכנסו בצו בדבר הוראות בטחון שורה של תיקונים שהכבידו על תנועת הפלסטינים תושבי השטחים ופרנסתם. חלק מהתיקונים האלה קבעו עבירות חדשות שענו למציאות האינתיפאדה, כמו, למשל, הצתה מתוך כוונה לגרום נזק לרכוש;אחרים העניקו סמכויות נוספות לָחיילים – למשל, להורות לָתושבים על הסרת שילוט או מחיקת כיתוב מקירות ;או לקחת את תעודות הזהות שלהם כדי שיזיזו מכשולים שהוצבו בדרכים. במקרים כאלה, ניתנה תעודה חליפית ל-96 שעות, ומי שתעודתו נלקחה היה יכול להדרש להתייצב במקום שיבחר החייל כדי לקבלהּ בחזרה.נוכח ההתנגשויות והגבלות התנועה התכופות, טרדה פעוטה-לכאורה זו, ואחרות כמותה, שיתקו לא פעם את תנועתם של משוללי התעודות ואת יכולתם להתנהל מול המשטר הצבאי.

שינויים אחרים, רחבים יותר, בצבה”ב נגעו לסמכויות השיפוט והמעצר: כך, למשל, בפברואר 88′ קבע תיקון לצו את זכותם של עצורים להודיע על מעצרם לקרובי-משפחה ולהיפגש עם עו”ד. אולם, תוקפם של הצווים שקבעו את זכויותיהם הדיוניות (פרוצדורליות) של הפלסטינים הוחרג והופקע בנוגע לכל מי שנעצר תחת הטווח הרחב של “עבירות ביטחון”, ובכללן כל העבירות המנויות בצבה”ב. כמו שכבר ראינו, עצורים לפי עבירות ביטחון היוו (ועודם מהווים) את הרוב המוחלט של הפלסטינים עצורי השטחים. עבורם, להסדרת הזכויות המשפטית הייתה משמעות הפוכה: קביעה מפורשת של היעדר זכויותיהם. כך, בצו האמור לעיל, נקבעת האפשרות לעכב את ההודעה על מעצר ואת המפגש עם עורך-דין לפרקי זמן משמעותיים, ובהרשאת סמכות צבאית-מבצעית, ולאו-דווקא שיפוטית. סמכויות רחבות אלו לפגיעה בהליך המשפטי ובחירויות-יסוד כירסמו עוד במאמץ לכונן שלטון חוק בשטחים.

בחודש מרץ 1988 חוֹקק המפקד הצבאי הוראת-שעה שהקלה על השימוש במעצרים מנהליים וקיצצה בזכויות העצורים המנהליים.מעצר מנהלי אינו מחייב ראיות וגם לא חשד קונקרטי, אלא רק קיום “יסוד סביר” להנחה של מפקד האזור ש”מטעמי בטחון האזור או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר”. לכן נחשב המעצר המנהלי לאמצעי חריג, שהפעלתו, אם בכלל, צריכה להִשקל בתשומת לב מרובה ובמבחנים משפטיים מיוחדים.

להוראת-השעה הזו הייתה השפעה ברורה בשטח: לפי נתוני הצבא, בין סוף שנת 1987 לאוגוסט 1992 הוְּצאוּ נגד תושבי השטחים למעלה מ-14,000 צווי מעצר מנהליים. מעצר מנהלי מצטבר לתקופה של שנים לא היה מחזה נדיר. השימוש התכוף במעצרים המנהליים שחק עוד יותר את חזקת החפות, וכך גם את מושגי ה”חשד” וה”עבירה” ואת עצם האבחנה בין “מותר” ו”אסור” בחוק הצבאי בשטחים.

העבֵירות החדשות וההתנגשויות האינטנסיביות בין צה”ל לפלסטינים הניבו עלייה חדה גם במספר המעצרים ה”רגילים”: כך, בשנה הראשונה לאינתיפאדה לבדה הוגשו לבתי-המשפט הצבאיים 13,089 כתבי אישום בעבירות של הפרת סדר – בערך פי עשרה מאשר בשנים קודמות. זה היה גם סדר-הגודל בשלוש השנים הבאות.ההגבלות הזינו אלה את אלו: העצורים הפכו למנועי-כניסה לישראל, ופרנסתם הותלתה בשיקול-הדעת ובצרכי השב”כ.

לקריאה נוספת על עצורים בתקופת האינתיפאדה הראשונה:

הצווים הצבאיים פעלו גם להכבדת העול הכלכלי הישיר על תושבי “האזור”. כך, לדוגמא, באוגוסט 1988 נקבע היטל מיוחד על כלי רכב “בשל הנסיבות המיוחדות השוררות באזור והמחסור בהכנסות הנובע מכך”. מטרת ההיטל המוצהרת היתה “מימון השירותים החיוניים המוענקים לציבור ושמירת הסדר והחיים הציבוריים” , והוא העניק לכל חייל את הסמכות להחרים כלי-רכב אם אף חשד שבעליו לא שילם את ההיטל.
בדומה, גרסה חדשה של “הצו בדבר איסור העברת טובין” החמירה את הענישה על הכנסת טובין ל”אזור” ללא היתר, וגם נַתנה בידי הממונה הצבאי את האפשרות להמיר משפט בכופר קנס – איום שמפחית מהמעמסה על מערכת המשפט הצבאית, ובקצהו הכנסה לשלטון.ואכן, בתקופה זו הצבא החל “… לגבות מהתושבים בתקיפות את כל חובותיהם הישנים לרשויות המס וכל רכב נבדק ביציאה מהמחנה שבעליו שילמו מסים ושהוא כשיר לחלוטין לנסיעה.”

בחלוף שנה לאינתיפאדה, בדצמבר 1988, פרסם הממשל הצבאי עוד שני צווים ששילבו בין הסנקציות הכלכליות להגבלות התנועה והפרנסה ב”אזור”:
(א) ב-17 בדצמבר חוּקקה הוראת השעה בדבר “סמכויות-עזר” בגביית מסים (צו מס’ 1262). זאת, בין היתר, בתגובה למרד-מסים שהחל להתפתח בגדה. ההוראה התנתה את כלל ה”שירותים” (כלשונה) שנִתנו לתושבים על-ידי השלטון הצבאי, בהשגת אישור מרשויות המס הישראליות. האישור ניתָן למי שהוכיח שאין לו חובות כספיים כלשהם לשלטון, ובכלל זה היטלים וקנסות. בכך, הצו התלה את הפרנסה ואת חופש התנועה בתשלומים שונים, מחובות מס ועד קנסות פעוטים.

לקריאה נוספת על הוראת השעה:

הליך הוצאת אישור המס האמור היה ארוך ומסורבל, ותלוי ברצונן הטוב של רשויות רבות. בעיצומה של ההתקוממות, תלות זו גרמה לקשיים ועיכובים ניכרים.במקרים בהם נבעה חבות התשלום ממצוקה כלכלית, פגעה הפעלת הצו ביכולת התושבים להשׂתכר כדי לשלם את החוב. וכך, עבירה פעוטה שגררה קנס עלולה היתה להוביל לשלילת אישור מעבר וקריסה כלכלית – עונש לא פורפורציוני, שאינו מבחין בין סוגי עבירות וחומרתן. בכך, פגע צו 1262 בניסיון לבסס רציונל של הלימה בין עבירה לעונש בדין השטחים – עיקרון יסודי בכל “שלטון-חוק”.

(ב) שלושה ימים אחר-כך, ב-20 בדצמבר 1988, נחתם הצו בדבר עבירות מינהליות (מס’ 1263).צו זה אִפשר להטיל קנסות מנהליים על שורה של עבירות שעד אז התקיים לגביהן מסלול פלילי בלבד. הוא היה העתק כמעט מדויק של חוק העבירות המנהליות, תשמ”ה-1985 בישראל, אך משמעותו בשטחים הייתה שונה.

ההבדל העיקרי בין החוק הישראלי לצו נמצא בעבירות שהצמיחו את הקנסות: בחוק הישראלי, היו אלה עבירות מתחום זכויות העבודה, הפיקוח על ייצור ושיווק של מזון, וכן על אי-תשלום מע”מ, הפקעת מחירים, הסדר שירותי תיירות והגבלת עישון. הצו הצבאי הוסיף ואִפשר להטיל קנסות גם בעבירות הקשורות בתעודות זהות ומרשם האוכלוסין (כגון אי-נשיאת ת.ז., או אי-הודעה לרשויות על פטירה או לידה), הפרה של צו סגירת שטח, פתיחה או שילוט שלא בהיתר של בית-עסק, או עיסוק במלאכה או בתעשייה ללא היתר כנדרש בחוק הצבאי.

חוק העבירות המִנְהליות הישראלי נועד להפחית מהעומס על מערכת המשפט (ולהכניס כסף לקופת המדינה), תוך שהוא פוטר את האזרחים מעול ההליך הפלילי. אך מערכת המשפט השונה בה התקיים צו העבירות המנהליות הפכה אותו לעול נוסף על תושבי השטחים: הצו הקים עילות קנס רבות ומגוונות, אשר, בתורן, הולידו חובות כספיים לממשל, שעלולים להתגלגל לשלילת אישורי המעבר וכל היתר או “שירות” אחר (כפי שראינו לפי צו 1262 כאן למעלה). אלה הצטרפו לסמכות הוותיקה של מפקד האזור להחרים ולמכור נכסים של תושבי האזור על-מנת לכסות קנסות לממשל שלא הצליחו לשלם.הסנקציה המנהלית הפכה לנתיב אפשרי לביטול אחריות המשטר הצבאי כ”נאמן” של התושבים. כשהופעלה הסנקציה, ירד העומס ממערכת הכליאה הצבאית, קוּפת “המִנהל האזרחי” התעשרה, ומספר מנוּעי הכניסה לישראל המשיך לגדול.

מול מצוקת העבודה בשטחים, הלכו והתרחבו החרמת רשיונות הרכב ותעודות הזהות, עיקולים, והתניית “שירותי” המנהל בתשלום מסים, היטלים וקנסות. כפי שראינו, תשלומים אלה הוכבדו במידה ניכרת עם השנים. צווי הקנסות גם הופעלו לא פעם באופן בלתי-חוקי, כאמצעי לחץ להסדרת ענייני הממשל מול קרובי-משפחה של המואשמים או חבריהם. שומות המס, שנקבעו לפי שיקול דעת וקריטריונים רחבים, הוסיפו והחריפו את הקושי להיחלץ מן המכבש הכלכלי-מנהלי שהפעילה ישראל בשטחים.כפי שראינו, בתוך אלה התערבבו אלה באלו אינטרסים ישראליים בטחוניים, כלכליים, צבאיים ומדיניים.

לקריאה נוספת על ההכנסות מתשלומי מיסים :

ביטול היתר היציאה: חותמת ההפרדה

סיומה הרשמי של האינתיפאדה (הראשונה) מצוין בהסכם אוסלו מ-1993. אך נהוג לסמן את דעיכתה סביב ינואר 1991, עם מלחמת המפרץ (הראשונה).

הנתונים מראים שבשנים 1990-1991 ישראל מיתנה מעט את האלימות הישירה (הרג, מעצרים, הריסת בתים וכד’) שהפעילה על הפלסטינים לעומת 1988-1989.

מספר הפלסטינים שהרגו כוחות הביטחון הישראליים בשטחים ירד מכ-300 לכ-100 בשנה; מספר המעצרים פחת: ב-1992 נותרו בידי ישראל 185 עצורים מנהליים, ובוצעו כ-18,000 מעצרים בשנה, לעומת כ-25,000 בשנים הקודמות ;ומספר הבתים שהרסה ישראל ירד מ-286 הריסות מתועדות ב-88′-89′ ל-47 הריסות ב-91′. ההשבתה הכללית של מערכת החינוך הפלסטינית, שהייתה לנוהג ישראלי מקובל בשנים הראשונות לאינתיפאדה, לא ננקטה בשנה”ל 1990-91 (אם כי הלימודים עדיין נפגעו מהגבלות מקומיות). הצנזורה על פרסומים בעיתונים פלסטינים הוקלה מעט, והצנזורה על ספרים צנחה מכ-50 ספרים בשנה לאפס ב-1991. יחד עם זאת, מספר הישראלים שנהרגו על-ידי פלסטינים לא ירד (סה”כ נהרגו 34 ישראלים בשטחים ו-47 בישראל, בפיזור אקראי למדיי בין ארבע השנים).

בה-בעת הטילה ישראל בשטחים הגבלות תנועה חדשות וקיצוניות, שהביאו למשבר כלכלי.

עוצר
בשנות האינתיפאדה, הפכו העוצר והסגר למחזה נפוץ ורגיל. פעמים רבות הטילה ישראל עוצר רצוף, לימים ולעתים אף לשבועות – איסור מוחלט על יציאה מהבתים, עם הפסקות לא קבועות לצורך הצטיידות. כבעבר, העוצר שימש את הצבא למגוון מטרות, החל בענישה על “הפרות-סדר” או אירועים אלימים, דרך ניסיון למנוע ביטוי פוליטי והתנגדות, וכלה בעוצר לשם הנוחות המִנהלית, במבצעי גביית מסים וקנסות.

לפי אומדן זהיר, במהלך השנים 1988-1989 היו מחנות הפליטים השונים ברצועת עזה ובגדה נתונים בעוצר למעלה מ-4,000 יום, במצטבר. בשנתיים הבאות קָטַן מספר ימי העוצר, אך עדיין נעשה בו שימוש רחב. “עוצר מניעתי”, שתכליתו המוצהרת להפחית את האפשרות להפרת-סדר באירועים ומועדים מיוחדים, הוטל מדי פעם במשך כל שנות האינתיפאדה – למשל, בתחילת מאי 1990, סביב הכנסת ספר-תורה לישיבת “קבר יוסף” בשכם; בהמשך אותו החודש, כאשר רצח עמי פופר שבעה פלסטינים ליד ראשון לציון; ביום השנה לטבח בסברא ושתילה; ובחגי היהודים. העוצר הכללי הממושך ביותר (עד אז) הוטל על השטחים בינואר 1991, עם תחילת מלחמת המפרץ. הוא נמשך שלושה שבועות רצופים, והוסר בהדרגה.

סגר וביטול היתר היציאה הכללי
הגבלות התנועה הגורפות ב”אזור” נאכפו גם באמצעות סגר – עצירת התנועה מאזור מסוים ולתוכו, אך לאו-דווקא בתוכו. הרבה פעמים הוטל סגר על יישובים רבים בבת-אחת, או על אזורים שלמים. לצדם, הוטלו גם סגרים כלליים, שחתמו לגמרי את גבולות רצועת עזה ואת גבולות הגדה. גם אלה ננקטו (ועדיין ננקטים, כפי שנתאר בהמשך) דרך קבע בחגי-ישראל, ב”יום האדמה” ובימים נוספים בעלי משמעות לאומית פלסטינית, וכן בעקבות פגיעת פלסטינים בישראלים ולהיפך. הסגר אינו מתקיים לגבי התושבים היהודים בשטחים, אלא נאכף על הפלסטינים בלבד.

ב-20 בפברואר 1991, לאחר תקופה של עוצר המשולב בסגר כללי, ביטל מפקד האזור את היתר היציאה הכללי מהשטחים לישראל. ההיתר לא נמחק, אלא “הוּתְלָה”: כלומר, כל מי שיצאו את האזור מכחו הצטוו לחזור מיד, ותוקפם של כל ההיתרים האישיים שנִתְנוּ עד אז – הופקע.למפקד האזור נשמרה הסמכות להעניק היתרים אישיים חדשים. מבחינה מעשית, אם כן, היוותה ה”התליה” אתחול-מחדש של מערך ההיתרים. התשתית המנהלית נשמרה, עבודת הפלסטינים בישראל הופסקה, והעובדים הפוטנציאליים הוחזרו אל בקשות ההיתרים האישיים, בדיקות השב”כ, הביורוקרטיה, ומערכת התשלומים.

בנוסף, העוצר והסגר המקומיים – מאמצעי הגבלת התנועה הנפוצים ביותר – הוטלו בדרך כלל מתוקף סמכותם של המפקדים המקומיים, ולא בחקיקה (הצווים הצבאיים) של מפקד האיזור.

בחלק הבא נראה כי בשנות ה-90′ הפכה ה”התלייה” לנוהל מוּכּר, והמפקד הצבאי איפס את מערך היתרי הכניסה לישראל שוב ושוב.התליית היתר היציאה הכללי בתחילת 1991 יכולה לסמן, אפוא, את החלפת מדיניות “השילוב החלקי” בכלל של הפרדה, כשהיתרי הכניסה הם היוצא-מן-הכלל, זמניים ובלתי-צפויים.

תוצאות ההפרדה

ההפרדה וכלכלת השטחים
למרות הגבלות התנועה, מספרם הכללי של העובדים הפלסטינים בישראל לא ירד במשך האינתיפאדה, ונשאר דומה עד שנת 1993. אולם בעוד המספר הכולל של העובדים נשמר, הרי הרצף, הסדירות ויכולת ההשתכרות שלהם נפגעו קשות. סך שעות העבודה השנתי שלהם צנח,וכך גם שכרם החודשי הממוצע.בנוסף, במהלך העוצר והסגר הושבתו הלימודים, ונפגעו הטיפול הרפואי ואספקת התרופות , הסניטציה, אספקת המזון הטרי והמים, וכן המסחר והגישה לגידולים החקלאיים ולמרעה (החקלאות הייתה אחראית לכ-35% מהתוצר בשטחים).

לקריאה נוספת על נזקי השבתות התנועה:

הנזקים המצטברים של השבתות התנועה מדגישים את התלות הכבדה והחד-צדדית של המשק הפלסטיני בכלכלה הישראלית , בירדן ובמדינות המפרץ. המניעה הרצופה של תיעוש ופיתוח פלסטיני עצמאי בשטחים, עליה כבר עמדנו, יצרה כלכלה פלסטינית שתשתיתהּ דקה ושברירית במיוחד.מדיניות ההפרדה הישראלית והשעיית אישור היציאה הכללי, יחד עם המהלכים האזוריים של 1991, הפעילו את מנופי התלות, והִנְחִיתו על כלכלת השטחים מכה מוחצת. כל כוונה לפצות על סגירת הגבולות באמצעות פיתוח התעשייה ב”אזור” סוכלה באמצעות הגבלות התנועה המחריפות.

בחודש מרץ 1993 הטילה ישראל סגר כללי על השטחים למשך מספר שבועות, והציבה מחסומים לצורך אכיפתו. מאז ועד היום, היה הסגר (בגרסאות וצירופים שונים) למצב ברירת-המחדל, והיתרי יציאה כלליים מהשטחים לישראל לא ניתנו עוד.

אולם, כפי שכותב גרינברג, הנזקים הצטברו גם בצד הישראלי. “האינתיפאדה פגעה קשות [גם] בכלכלה הישראלית, צמצמה את מכירת הסחורות הישראליות ב”שטחים” ואת הייצוא השחור למדינות ערב, גרמה לאי-סדירות בכניסת העובדים הפלסטינים ל”ישראל”, ואף פגעה בתיירות הבינלאומית אליה. כל אלה החריפו את המיתון שהחל ממילא ב-1985, עם יישום המדיניות המרסנת לבלימת האינפלציה.”

לפי ההיגיון הבטחוני הישראלי והצרכים הבטחוניים בשמם פעל “שלטון החוק” בגדה, היה ניתן לצפות להפסקת מעבר הפלסטינים לישראל ועבודתם עם תחילת האינתיפאדה. אם כך –מדוע החריפה ההפרדה דווקא ב-1991 ולא עם תחילת האינתיפאדה? וכיצד התמודדה ישראל עם הנזק הצפוי לכלכלתה לצד הפגיעה בפלסטינים?

מדיניות ההפרדה בעיניים ישראליות: עובדים זרים
ישראל החליפה את התלות שלה בעבודת הפלסטינים בתלות בעובדים זרים. עדות מעניינת לכך ניתנה בדיוק יום לפני ההתלייה הראשונה של מערך ההיתרים, ב-19 בפברואר 1991, עת החליטה מליאת הכנסת להעביר את “חוק עובדים זרים“להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת העבודה והרווחה. נוכח כניסתם למשק של עובדים ממדינות שונות (רבים מהם בהיתר, ורבים בלא היתר), ביקש החוק לקבוע תנאי מינימום להעסקתם – ובכך גם להסדיר את התופעה.

ההקשר הכלכלי חשוב: בדומה למצב ב-1971, גם ב-1991 נדרשה החברה הישראלית למאמץ קליטה משמעותי, והתמודדה עם מחסור בדיוּר ואבטלה גוברת. על ההיקף חסר התקדים של ההגירה ממדינות ברה”מ לשעבר (סה”כ כ-800 אלף איש באותו עשור, כ-16% מאוכלוסיית ישראל ב-1990 )נוספו גם חוסר-ודאות ופגיעה במשק הישראלי כתוצאה מהאינתיפאדה המתגלגלת. כמו בעבר, גם בדיון הציבורי של 1991 נידונו ענייני פועלי השטחים כפועל יוצא של השפעתם על כלכלת ישראל ובטחונה, דיור בישראל, אבטלה ועבודה עברית, בצירופים שונים.וכמו אז, מחויבות “שלטון-החוק” בשטחים לאינטרסים של התושבים הפלסטינים נדחקה מסדר-היום של מקבלי ההחלטות.

לקריאה נוספת על הדיון במליאת הכנסת ב”חוק עובדים זרים”

בסִפְרָן, “עובדים וזרים”, מעגנות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן את הקשר בין מדיניות ייבוא העובדים הזרים, הוצאת העובדים הפלסטינים, גל-העלייה והמחסור בדיור ובעבודה. לשיטתן, הגיוס הרחב של מהגרי עבודה החל משנות ה-90′ המוקדמות אִפְשֶר לישראל להפסיק את השילוב הכלכלי עם השטחים בלי לגרום זעזועים קשים מדי למשק הישראלי. כך, לקיומו (והתרחבותו) של כח העבודה הזר היה תפקיד מרכזי במדיניות ההפרדה של ישראל כלפי השטחים עד סוף אותו עשור.

מנקודת המבט הזו, התליית היתר היציאה הכללי בפברואר 1991 הייתה פועל יוצא של מדיניות כלכלית ותעסוקתית פנים-ישראלית. מבחינה זו הייתה ההתליה המשך להחלטת הממשלה מינואר לייבא 9,500 עובדים זרים, ובישרה על החלטות דומות, כגון אישור “הבאתם של 8,000 מהגרי עבודה נוספים לענף הבנייה” בסוף אותה שנה. מאז והלאה, מגמת הוצאת הפועלים הפלסטינים והחלפתם בעובדים זרים התבססה והתגברה. הָקשר הזה ניכר היטב בנתונים:

כמו שמראה הגרף, העסקת העובדים הזרים בישראל החלה בשנים 1990-91, והתרחבה מאוד סביב 1993-94, במקביל לירידה במספר העובדים הפלסטינים. ומ-1995 ואילך, הפכו מהגרי העבודה למקור העיקרי של כח עבודה זול ומיומן במשק הישראלי.

המשוואה שהציבו גזית ודיין, לפיה עבודה לפלסטינים היא ערובה ליציבות בין שני העמים, לא החזיקה עוד מעמד. אמנם, העסקת הפלסטינים בישראל הופסקה כמעט לגמרי לאחר שכדאיותה הבטחונית עבור ישראל פחתה, אך רק לאחר שהאינתיפאדה שככה, ולא לפני שהובטחה חלופה של כוח עבודה זול בישראל.

קמפ ורייכמן סבורות כי הפתיחה המהירה של המשק הישראלי לעבודה ממדינות אחרות נבעה קודם-כל מחיפושם של המעסיקים המרכזיים בישראל אחר כח עבודה זול שהוא גם יציב ונוח לוויסות ולשליטה.מטענה זו עלול להשתמע שהגבלות התנועה הצבאיות בשטחים הופעלו בשירות קבוצות-אינטרס צרות בתוך ישראל.אך לא חייבים להסכים עם הטענה כדי לראות שגם בשנות התשעים, איסורי התנועה הצבאיים בתוך האזור וממנו היו תוצר של שיקולים פנים-ישראליים, שרק מיעוטם נגעו לשטחים עצמם.

במישור הפוליטי, היו אלה שנים של “ממשלות אחדות לאומית” (1984-1990) ואחר-כך תחת שלטון הליכוד – תמיד בנוכחות מהלכים דיפלומטיים עמומים באזור, בתיווך ארה”ב, והתקדמות איטית מאוד לעבר הכרה באש”פ כנציג העם הפלסטיני. הקו הניצי נגד המו”מ בתוך הליכוד הובל על-ידי אריאל שרון.
הייתה זו ממשלת הליכוד אשר הפחיתה מהאלימות הישירה כלפי הפלסטינים, ומאידך ביטלה את אישור היציאה הכללי לישראל ומִיסדה את ייבוא העובדים הזרים במקומם. בכך, מימשה את העמדה שיוחסה אז לאריאל שרון, שר הבינוי והשיכון באותה ממשלה: “אם להעסיק פועלים זרים בישראל או להעסיק את אלה הרוקדים על הגגות,” צוטט שרון, “אני מעדיף פועלים זרים.”

פרקים קודמים במאמר:

הגבלות תנועה: השנים הראשונות

1972-1987  שילוב לא מאוזן

לפרק הבא:

1993-1996 אוסלו, השנים התלויות