הרשמה
משתמשים יקרים,
אנא הזינו את כתובת המייל שלכם
כדי לקבל עדכונים על החדשות שלנו.
שלטון החוק בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי
  • חפש  חיפוש מתקדם 

הגבלות תנועה, 1993-1996: אוסלו, השנים התלויות

מאת נעם הופשטטר

בשנים הראשונות לאחר החתימה על הסכמי אוסלו היתה התליית היתרי הכניסה לישראל לנוהג בידי המפקד הצבאי, בעוד שישראל האיצה את מדיניות ייבוא העובדים הזרים. בד בבד הפכו ההתנחלויות לצמתים של הגבלות תנועה.

הקדמה

בשנות התשעים של המאה העשרים הייתה התליית מערך ההיתרים לנוהג. איסור היציאה הכללי מהשטחים לישראל נותר בעינו, והיתרי הכניסה והתעסוקה האישיים אותחלו-מחדש מדי פעם, לפי החלטות ישראל.בחודש מרץ 1993, כתשעה חודשים לאחר כינונה של ממשלת “העבודה” בראשות יצחק רבין, החליטה ישראל להאיץ את מדיניות ייבוא העובדים לתחומה . בפועל, כיוונה ההחלטה להחלפת עובדי הבניין הפלסטינים בזרים. כפי שנכתב בדו”ח ועדת אקשטיין, שבדקה את המדיניות כלפי עובדים פלסטינים בישראל, “בעקבות שינוי חשיבה זה החל יבוא מסיבי של עובדים זרים בשנת 1994.”

ברצועת-עזה, נבנתה ב-1994 גדר היקפית שהבטיחה אכיפה קבועה ומלאה כמעט של הסגר

דו”ח אקשטיין מפרט: “ההרעה במצב הביטחוני בשנת 1993 הובילה להגברת היקף הסגרים שהוטלו בשטחים ולפגיעה בזמינות הפלסטינים לעבודה בישראל. המחסור בכוח העבודה הפלסטיני פגע תחילה בחקלאות, ולצורך “הצלת יבולים” התאפשרה הבאת עובדים זרים עונתיים. בחודש מארס של אותה שנה התקבלה החלטה אסטרטגית שיש להחליף את עובדי הבניין הפלסטינים בזרים, על רקע גל העלייה והמחסור החמור בדירות, ולמרות האבטלה הגבוהה בקרב עולי בריה”מ לשעבר. בעקבות שינוי חשיבה זה החל יבוא מסיבי של עובדים זרים בשנת 1994. עדיפות העובדים הזרים על פני העובדים הפלסטינים (מבחינת השכר, המיומנות והזמינות) הובילה להגדלה ניכרת של מספר העובדים הזרים, שהיוו תחליף מועדף לפלסטינים ולעובדים ישראלים.” (דו”ח אקשטיין (2011), עמ’ 18)

כמו שרואים בגרף למעלה, בין השנים 1993 ל-1996 צמח מספרם של העובדים הזרים בישראל בעשרות אלפים מדי שנה, בעוד מספר העובדים מהשטחים בישראל הלך והצטמצם (בסך-הכל, מספר העובדים הלא-ישראלים בישראל גדל מאוד).

לפי אחת הפרשנויות, מדיניות זו נבעה מהעדפתו של רבין לקדם את המו”מ הישראלי-פלסטיני במהירות, על-חשבון הבראת תחלואי העבודה הזולה במשק הישראלי.קמפ ורייכמן (2008), ע”מ 92-93.

ואכן, בסוף חודש מרץ 1993 הטילה ישראל סגר כללי על התושבים הפלסטינים בשטחים. זאת, לאחר ש-15 ישראלים נהרגו במהלך אותו החודש בידי פלסטינים תושבי השטחים, ורבים אחרים נפצעו.הסגר עוגן בהוראת-שעה שהתלתה את היתר היציאה הכללי.הוא נמשך כחודש ברציפות, ומאז הופעל באופן במינונים, אזורים ועיתויים שונים ומשתנים.

תמי בש ודפנה גולן, הסגר על הגדה המערבית ורצועת עזה – פגיעות ישירות ונלוות בתושבי השטחים, בצלם, ירושלים, מאי 1993, עמ’ 4.

הוראה בדבר התליית היתרי יציאה אישיים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון), התשנ”ג-1993, 30.3.1993 (חוברת 146, עמ’ 1150)

הסכמי אוסלו: שינוי? 

ולצד כל אלה, בספטמבר 1993, התחולל אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: חתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש”פ, שהוכר כנציג הרשמי של העם הפלסטיני. לצד כינון רשות לאומית פלסטינית, קביעת בחירות דמוקרטיות בתחומה, והעברת שטחים בעזה וביריחו לשליטתהּ, כלל ההסכם הכרה הדדית בין הצדדים, והתחייבות של אש”פ לפעול לסיום הסכסוך בדרכי שלום ולהמנע מאלימות.
בהמשך (הסכם טאבה או “אוסלו ב'” מספטמבר 1995), חולקו השטחים לשלושה אזורים, להם נועד תפקיד מכריע בהגבלות התנועה המחודשות: אזור A, שהוחל ברוב רצועת עזה (לא סביב ההתנחלויות) ובמרכזי הערים ובעיירות הפלסטיניות בגדה, בו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות ואת סמכויות השלטון הפנימי; אזור B, שכלל את רוב היישובים הפלסטינים, והאחריות לעניינים האזרחיים בו הייתה בידי הרשות, בעוד העניינים הבטחוניים – בידי ישראל; ואזור C, שכלל בין היתר את כל ההתנחלויות, ובו נשא צה”ל באחריות הצבאית והאזרחית. הסכמי אוסלו יובאו כחוק מיוחד לשטחים באמצעות מנשרים מס’ 4-7 – המנשרים הראשונים (ובינתיים גם האחרונים) שהוציא המפקד הצבאי מאז 1967.השינויים בשטח ובסמכות נקבעו, בין היתר, דרך הסדרת המעבר והתנועה בתוך אזורי A,B ו-C וביניהם.

להבדיל מהצווים הרגילים, המנשרים הם דברי-חקיקה מיוחדים, שקובעים את מסגרת הסמכויות והפעלת הכח באזור. בכך, הם מהווים מקור סמכות ראשוני וראשי, מעין תשתית חוקתית לכל יתר הצווים. כזכור, המנשר הראשון קבע את עובדת קיומו של השלטון הצבאי ואת סמכותו העליונה והמוחלטת בשטח. המנשר השני התווה סדרי שלטון ומשפט כלליים, ומנשר מספר שלוש הכיל את הצו בדבר הוראות בטחון, לפיו מתעדכנים העבירות, סדרי הדין ושאר הסדרים חוקיים בסיסיים בשטחים (המנשרים נמצאים בחוברת הצווים הראשונה).

לפי מה נקבעו הגבלות התנועה בגדה במצב החדש?

א. בהתאם לסעיף 12(1) בהסכם הביניים, השליטה בגבולות החיצוניים של השטחים ובגבולות האזורים הפנימיים נשארה בידי ישראל בכל שלבי התהליך. בפרט, נשמר כֹחהּ של ישראל “לסגור, משיקולי ביטחון, את נקודות המעבר לישראל ולמנוע או להגביל את הכניסה לישראל מאנשים וכלי-רכב מהגדה המערבית ורצועת עזה” (נספח מס’ 1 להסכם הביניים).

כרמי (1999), ע”מ 3-4.

ב. הסכם פריז של 1994 בא להסיר את הגבולות הכלכליים בין ישראל לאזורים בהם הוחלה אחריות אזרחית פלסטינית. הרשות הפלסטינית ביקשה לכונן בין הטריטוריות האלה אזור סחר חפשי, שיאפשר לה לקבוע משטר-סחר עצמאי עם העולם. אולם ישראל התנגדה לאפשרות הזו, כמו גם להכרה בגבול ברור כלשהו עם הרשות. לבסוף הונהג “איחוד מכס” – ביטול מגבלות הסחר בתוך אזור האיחוד על כל הסחורות המיוצרות בתחומו. בתמורה, אִפשרה ישראל את המשך העסקתם של פלסטינים בשטחה, בהבטחה שתנועת העובדים תהיה “נורמלית עד כמה שניתן“.

ארנון (1999), ע”מ 4-5.

ג. ישראל התחייבה לפנות מחנות צבא, מחסומים וכוחות מהשטחים שעליהם קיבלה הרשות הפלסטינית שליטה פנימית מלאה. בה-בעת, נשארו בידי ישראלהסמכויות לקבוע את הסדרי התנועה בין אותם איזורים, ובשאר שטחי הגדה והרצועה.

הותרת הסמכות להגבלות התנועה בגדה על כנה הבטיחה שהשיקולים שהפעילו אותה בעבר ימשיכו להנחות את פעולתה גם בעתיד. זאת ועוד – כפי שכותב גורדון, החלוקה לאזורים חדשים ( A,B ,C) יצרה עוד הפרדות בתוך הגדה, ושיטות לניהול המעבר ביניהם.שטחי A ו-B היוו איים (כ-200 בסה”כ) בתוך השטח שבשליטה ישראלית מלאה, מה שהפך את ההפרדות והגבלות התנועה ביניהן למשמעותיות במיוחד.

Gordon (2008), ע”מ 35-36; גורדון רואה בהסכמי-אוסלו את המיצוי המדיני של מדיניות ההפרדה של ישראל, שהובילה לחוסר-עניין מוחלט בגורלה של האוכלוסייה הפלסטינית, במקביל להתרחבות הניצול של הקרקע התפוסה והשליטה בה.

הגבלת התנועה, חדשות כישנות, היו לקלף-מיקוח בתחרות בין מתנגדי התהליך המדיני לתומכיו, ותנועתם ופרנסתם של הפלסטינים הייתה לכלי זמין במשחק המדיני והפוליטי. נראה כיצד התבטאו בצווים הצבאיים.

 תקופת אוסלו: סגרים והתליות

בחינת האירועים מראה כי ישראל עשתה שימוש נרחב בסמכותהּ לסגירת הגבולות הפנימיים והחיצוניים של הגדה. בשנים 1993-1996, ה”מעבר הבטוח” בין עזה לגדה המערבית לא הופעל כלל, ועל השטחים הוטלו מאות ימים של סגר. לפי נתוני מתאם הפעולות בשטחים, הייתה הגדה נתונה תחת סגר מלא למשך עשרות ימים בשנה.

לקריאה נוספת על מספר ימי הסגר שהוטל לפי שנים:

הגדה המערבית היתה נתונה תחת סגר כללי במשך 33 יום בשנת 1994, 67 יום ב-95′, 88 יום ב-96′, וב-1997 – תשעים ואחד ימים.בנוסף הופעלו סגרים חלקיים, ימי עוצר רבים, סגירת שטחים, ועוד אמצעים מוּכָּרים. כפי שמציין הנדל (2010, עמ’ 167), “הסגר המוחלט סימן הן את ביטול כל ההיתרים לזמן המוגבל בו הוא הוטל, אך גם אכיפה נמרצת יותר של הסגר בכללותו.”

נתוני המתפ”ש מובאים בתוך: כרמי (1999), ע”מ 16-17. ר’ גם נתונים של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, בנספח לדו”ח: Human Rights Watch, Israel’s Closure of the West Bank and Gaza Strip, July 1996, Vol. 8 (3)(E).

בה-בעת התלו הצווים את היתרי היציאה והעבודה, שוב ושוב. האתחול-מחדש התרחש בדרך-כלל בצמוד לאירועים אלימים, ולפי לשון הצווים והדוברים הרשמיים, נגזר משיקולי ביטחון.

אך חלק מנבחרי הציבור הישראלים הצהירו בגלוי כי הגבלות התנועה היו גם אמצעי לענישה ולהרתעה.בכל מקרה, ה”התליות” הופעלו לא רק בעת פגיעה של פלסטינים בישראלים, אלא גם במקרים הפוכים: ההתלייה הראשונה אחרי הסכמי אוסלו התרחשה ב-27.2.1994, יומיים לאחר שרָצַח ברוך גולדשטיין 29 מתפללים פלסטינים ופצע 125 מהם במסגד במערת-המכפלה שבחברון. עקב הרצח, צה”ל הכריז מיד עוצר מלא בחברון, ואחר-כך בכל ערי הגדה ובחלקים נרחבים מרצועת-עזה, למשך 4-5 ימים. כקודמיו, צו-ההתלייה הורה לכל הפלסטינים ששהו בישראל לשוב לשטחים, וביטל את היתרי הכניסה האישיים שניתנו לפניו. ב-6 באפריל, עם תום 40 ימי האבל שאחרי הטבח, ביצעו פלסטינים פיגוע-התאבדות באוטובוס בעפולה – הראשון בתחומי הקו הירוק. בפיגוע נרצחו 8 ישראליות וישראלים, ונפצעו 55. למחרת, הוציא מפקד האזור צו-התלייה נוסף.

גרינברג (2007) מזכיר כי בעת שנחתם הסכם פריז נחתם היו תושבי השטחים נתונים תחת סגר. לשיטתו, “צה”ל הידק את הסגרים בתקווה שסבלה של האוכלוסייה יוביל את הרשות להתעמת עם החמאס.” (עמ’ 241) ואמנם, התבטאויות רשמיות ברוח זו לא היו נדירות באותה תקופה. כך, לדוגמא, בהתייחסותו לנושא מעל בימת הכנסת, אמר שר המשטרה, משה שחל, כי הסגרים הממושכים הכרחיים משום ש”… עם הגל [הפועלים הפלסטינים] שנכנס ארצה קל יותר לחדור ולבצע פיגועים… הפלשתינים צריכים וחייבים, הם עצמם, לתת ביטוי לכך שהמיעוט הקיצוני הזה של ה”חמאס” או “הג’יהאד האיסלאמי”, שהוא מיעוט לא קטן, שמטיף לרצח לשם רצח – הם חייבים להתקומם נגדו…” השר שחל פירט רשימת הקלות בסגר שניתנו לפלסטינים, ואז פנה אליהם: “הייתי אומר מכאן לתושבי יהודה, שומרון ועזה הפלשתינים:”, הכריז שחל, “אני חושב שהרבה תלוי ביחס שלהם למערכת החיים. אם מדובר בשכנות טובה – גינוי הקיצונים יכול להשפיע השפעה טובה יותר מאשר הרבה שוטרים והרבה אמצעים. ואם זה יבוא מבפנים, אני חושב שאפשר יהיה להגיע לחיים תקינים ומסודרים, להנאתם של שני המשקים.”  (ישיבה 363 של הכנסת ה-13, 12.7.1995, חלק י”ב)

הוראה בדבר התליית היתרי יציאה אישיים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון), התשנ”ד – 1994, 29.3.1994 (תוקף 27.2.1994) (חוברת 154, עמ’ 1546).

מלחמה, פיגוע ישראלי או פיגוע פלסטיני; הרתעה, הרגעה או ענישה – ביטול היתרי הכניסה והעבודה של הפלסטינים בישראל היה לאמצעי שגרתי במחסן-הכלים של ממשלת ישראל והממשל הצבאי: האישורים הותלו פעם נוספת ב-19.10.1994, מיד לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס קו חמש ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב , ושוב ב-25.2.1996: בחמישה בינואר 1996, לאחר תקופה של שקט יחסי, התנקשה ישראל (תחת ראש-הממשלה שמעון פרס, שמונה לתפקיד לאחר רצח רבין) בחייו של יחיא עייאש, ממובילי פיגועי ההתאבדות בישראל. בעקבות החיסול בוצעו מספר פיגועי התאבדות, האחרון בהם בקו 18 בירושלים. באותו היום הוציא מפקד האזור צו התלייה.

כעשרה ימים לאחר מכן הוצאה סדרת צווים שקבעו הגבלות-תנועה גורפות נוספות: כל שטחי C הוכרזו כשטח צבאי סגור (למעט לישראלים ולתושבי השטח עצמו), ובכך גם נעצר המעבר בין שטחי A ו-B השונים; שטחי המועצות המקומיות והיישובים הישראלים שבתוך שטח C הוכרזו כסגורים לכל הפלסטינים (גם לתושבי השטח); על הפלסטינים נאסר לנסוע בתחבורה ציבורית של “אגד” או “דן”, ועל ישראלים נאסר להסיע פלסטינים ברכבם; וכמו-כן בוטלו כל היתרי הכניסה והשהייה בגדה לסטודנטים מעזה.כך, התממשה סמכותה הבלעדית של ישראל להגבלת התנועה בין אזורי אוסלו האדמיניסטרטיביים A ,B, ו-C.

מאז, נקבעו מכסות נמוכות למעבר בין הרצועה לגדה, ולמעשה נקטה ישראל מדיניות של ניתוק בין שתי יחידות השטח האלה. ר’, בהתאמה: הכרזה בדבר סגירת שטח (אזור C) (יהודה והשומרון), התשנ”ו – 1996, 5.3.1996; הכרזה בדבר סגירת שטח (מקומות ישוב באזור C) (יהודה והשומרון), התשנ”ו – 1996 5.3.1996; הכרזה בדבר סגירת שטח (ישובים ישראלים) (יהודה והשומרון), התשנ”ו – 1996, 5.3.1996; הוראות בדבר תנועה ותעבורה (יהודה והשומרון) (הגבלת נסיעה בכלי תחבורה) (הוראת שעה), התשנ”ו – 1996, 7.3.1996; הוראה בדבר התליית היתרי כניסה ושהיה באזור (סטודנטים מרצועת עזה) (יהודה והשומרון), התשנ”ו – 1996, 7.3.1996 (כולן בחוברת 165, ע”מ 1983-1989).

ב-26 בספטמבר 1996 שוב הותלו האישורים, הפעם בעקבות החלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו (שניצח את פרס בשברי אחוזים בבחירות ביניהם), לפתוח את מנהרת הכותל, שאחריה התרחשו קרבות ירי בין צה”ל לשוטרי הרשות הפלסטינית ברבות מערי הגדה. ביום ההתלייה הגיעו הקרבות לשיאם, ונמנו בהם 11 הרוגים מבין החיילים הישראלים, ו-69 פלסטינים.

המפקד הצבאי שב והתלה את ההיתרי היציאה האישיים של הפלסטינים בחודשים מרץ, יולי וספטמבר של 1997 – אחרי כל אחד מהפיגועים באותה שנה (אחד בוצע על-ידי חייל ירדני באיזור נהריים) בהם נרצחו אזרחים ישראלים. גם להתליות האלה התלוו “חבילות צווים” שסגרו את היישובים היהודים ואת שטחי B ו-C בפני פלסטינים, ואת שטחי A ו-H1 בחברון בפני ישראלים.

ובכן, החל מ-1993 היה שלטון החוק בגדה לקבלן-ביצוע של סגרים רחבים והתליות. אלה הופעלו בסמוך לאירועים בטחוניים מסוגים שונים, והפכו אט-אט לשגרה של סגרים רחבים ומקומיים, קבועים וארעיים.

הוצאת היתרי העבודה להמוני פועלים זרים ביטלה את הצורך הישראלי בעבודת הפלסטינים מהשטחים. התלות הפלסטינית החד-צדדית הייתה לנשק בידי המנהיגות הישראלית. האינתיפאדה גרמה לישראל להבין כי פיתויי “המקל והגזר”, שהנחו את משה דיין בעשור הראשון לכיבוש , כבר אינם פועלים. ההנחה הישראלית הרווחת, לפיה הפלסטינים יוותרו על שאיפתם הלאומית בעבור כל שיפור כלכלי, התבררה כשגויה.

לקריאה נוספת: הכוונות שמאחורי הסכמי אוסלו

יש המייחסים לנושאים ונותנים הישראלים באוסלו אסטרטגיה מכוונת להמשיך את הכיבוש ולשכלל אותו באמצעים אחרים, בין היתר באמצעות הרשות הפלסטינית. אלה מצביעים על חלוקת השטח לפי מיקום ההתנחלויות ועל הגבלות התנועה שכפתה כסימנים מרכזיים לרציונל הזה. דיון זה הוא מעבר לתחום עיסוקנו כאן. אם כך ואם כך, בחירתו של בנימין נתניהו לראשות-הממשלה הפכה את ההפרדה לשריד הבולט של הסכמי-אוסלו, שהפכו מבחינת ראש-הממשלה לשגיאה שיש לתקן. כך, למשל, ב-2011 הודלף לאמצעי התקשורת סרטון בו מספר נתניהו (בביקור אבלים) שידע כי הסכמי אוסלו הם “אסון”, וחיפש פרשנות להסכמים שתאפשר לו “להפסיק את הדהירה הזאת לקווי 67′.” לשם כך, מעיד נתניהו כי הכריז על שטחים שלמים כ”אתרים צבאיים” – שלפי ההסכמים לא ניתן לפנותם. “איך אתה מצמצם את הנסיגות?”, הוא שואל בסרטון, ומיד משיב – “אף אחד לא אמר מה זה אתרים צבאיים מוגדרים… בקעת הירדן אני אמרתי מבחינתי אתר צבאי מוגדר… אבל אז עלתה שאלה – מי יגדיר מה זה אתר צבאי מוגדר? קיבלתי מכתב מכריסטופר [מזכיר הממשל האמריקני] אליי ואל ערפאת… שאומר שישראל וישראל בלבד היא זו שתגדיר את מיקום האתרים הצבאיים האלה ואת גודלם… הם לא רצו לתת את המכתב הזה, אז לא נתתי את הסכם חברון. הפסקתי את ישיבת הממשלה, אמרתי: “אני לא חותם”. רק כשהגיע המכתב, תוך כדי ישיבה, אליי ואל ערפאת, חתמתי על הסכם חברון או אישררתי אותו… למה זה חשוב? כי מאותו הרגע, עצרתי בעצם את הסכם אוסלו.”  כבכל עדות, סביר להניח שנתניהו מוסר כאן סיפור שהוא מזיגה של ההיסטוריה כהתרחשותה, ההסטוריה כפי שהיה רוצה לזכור אותה, ואולי גם כפי שהיה רוצה שתיזכר. כך או כך, המציאות בשטח מראה כי לנתניהו היה חלק חשוב בהולכת האופוזיציה להחלפת השלטון ב-1996, על-רקע ההתנגדות לוויתור על השטחים. כראש-ממשלה, נתניהו לא המשיך בתהליך אוסלו, ואף הוקיע אותו ברבים.

הסכמי 1995 בין ישראל לרשות הפלסטינית סיבכו את הגבלות התנועה בגדה עוד יותר. להליך הוצאת ההיתרים נוספה מערכת פלסטינית לניהול האוכלוסייה, ולצדה מִנהל תיאום וקישור ישראלי-פלסטיני. בעוד ההחלטה לגבי מתן ההיתרים נותרה בידי ישראל, מבחינת התושבים היה מדובר בכפל ביורוקרטיה, ובמקור לבלבול, הזנחה, והעברת אחריות בין המערכות.

ור’ בהרחבה לגבי שנת 2000 והלאה: אלעד כהנא ויונתן קנוניץ’, משטר ההיתרים – הפגיעה בזכויות האדם בשטחי הגדה המערבית המכונים “מרחב התפר”, המוקד להגנת הפרט, ירושלים, 2013, ובפרט ע”מ 18-28.

תקופת אוסלו: התנחלויות

כפי שראינו, הגבלות התנועה שאחרי הסכמי אוסלו הפכו את שטחי השיפוט של ההתנחלויות ואת שטחי C שבסמוך להם לעוגנים של הגבלות-תנועה. צווים נוספים מאותה התקופה מחזקים את הקשר בין ההתנחלויות להגבלות התנועה בדרכים:

בהתאם להסכמי אוסלו, בשנים 1993-1996 לא הוקמו בשטחים התנחלויות חדשות (וב-1997 הוקמה רק אחת). במקומן, הונהגה בנייה רחבה בהתנחלויות קיימות, והתיישבות בנקודותשהוצגו פעמים רבות כ”שכונות חדשות” בהתנחלויות ותיקות. רבות מה”שכונות” האלה היו רחוקות מ”התנחלות האם”, וכך הפך השטח בינן לבין ההתנחלות המוכרת לרצף טריטוריאלי יהודי, שמבחינת הצבא צריך להגן עליו. הרבה נקודות יישוב לא מאושרות הורשו להישאר על הקרקע, וחלקן “הוכשרו” בדיעבד.

בשנים אלו נוספו לאוכלוסיית הגדה והרצועה כ-35,000 מתנחלים – עלייה של יותר משליש ביחס למספרם ערב ההסכמים.כניסת פלסטינים להתנחלויות ולשטחי השיפוט שלהן נאסרה ללא אישור מיוחד, וכמו שראינו, ב-1996 ו-1997 אף הוכרזו היישובים היהודיים כשטח סגור לפלסטינים.

ההתנחלויות המשיכו לצמוח גם בשנים שלאחר מכן. בעוד שטחי ההתנחלויות גופא הגיעו ב-2002 ל-1.7% בלבד משטחי הגדה, גבולותיהן המוניציפליים כיסו 5.1% מהשטח, ועתודות הקרקע שהוקצו להן – כ-35% (בתוך “גזל הקרקעות”, עמ’ 28).

לצד ההתנחלויות נסללו קילומטרים רבים של כבישים. בשנת 1995 עלו התחלות הסלילה על 100 ק”מ – כ-40% מסך התחלות הסלילה בשטחים בכל שנות ה-90′.לצורך הסלילה נתפסו אלפי דונמים של קרקעות, רבות מהן מעוּבָּדוֹת. חלק מצווי ההפקעות לכבישים נבחנו בעתירות לבג”צ. אלה נדחו, רובן ככולן, מפני ביטחון “האזור” והמתנחלים, והצורך בפיתוח התחבורה ב”אזור”.כבישים נוספים נסללו על-ידי מתנחלים וביוזמתם. כפי שמציין דו”ח מבקר המדינה מס’ 48, כבישים פרטיזניים זכו הרבה פעמים לברכת-הדרך של הרשויות, וחלקם הוכשרו בדיעבד. עם קיומם, הפכו לחלק ממארג (אי-)התנועה בגדה.

שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, אלון אטקין, מימון ממשלתי של ההתיישבות הישראלית ביש”ע ובגולן בשנות התשעים: רשויות מקומיות, בנייה למגורים וסלילת כבישים, מכון אדווה, תל-אביב, 2002, חלק ג’.

לפי נתוני ארגון זכויות האדם הפלסטיני LAW, מדובר בכ-16,000 דונם. ר’ בתוך: יובל גנבר, ההתנחלות בשטחים כהפרת זכויות אדם: היבטים משפטיים עקרוניים, בצלם, ירושלים, 1997, עמ’ 31. ור’ לדוגמא בג”צ 6592/94, עיריית חברון ואח’ נ’ שר הבטחון ואח’, פ”ד נ(2) 617.

מבקר המדינה, דו”ח שנתי מס’ 48, ירושלים, 1997, ע”מ 1036-1040. מצוטט בתוך: יחזקאל ליין, משטר הכבישים האסורים בגדה המערבית, בצלם, ירושלים, 2004, ע”מ 6-8.

בנוסף, בנובמבר 1993 תופעל הצו הצבאי שאפשר הקמת משמר אזרחי בשטחים. על המשא”ז ב”אזור” מונה קצין משטרה בדרגת ניצב, והוקמו לו סניפים פעילים באריאל, גבעת זאב, מעלה אדומים ומעלה אפרים. בכך, הצטרף לכוחות הביטחון הישראליים בגדה כח אזרחי-צבאי מעורב, שבסיסו בהתנחלויות, ויש לו סמכויות להגבלת תנועה ומעצר. יחד עם הרחבת הסמכויות של רכזי הביטחון השוטף (הרבש”צים) בהתנחלויות עוד ב-1992,הלך וגדל מספר האוכפים המורשים, ובד-בבד נחלשה יכולת ההסדרה והפיקוח על מדיניות השימוש בכח כלפי פלסטינים, ועל הפעלת הסמכויות.

צו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (תיקון מס’ 10) (יהודה והשומרון) (מס’ 1365), התשנ”א – 1992, 8.4.1992 (חוברת 137, ע”מ 811-813). לעיון מפורט בסמכויות הרבש”צים בשם המשטר הצבאי מ-1971 ועד 2014, ר’: אייל הראובני, המרחב הפרוע – העברת סמכויות שיטור וביטחון לרכזי ביטחון שוטף צבאיים (רבש”צים) בהתנחלויות ובמאחזים, יש דין, תל-אביב, 2014.

תקופת אוסלו:השפעות כלכליות

ובכן, הגבלות התנועה שהניבו הסכמי אוסלו ביתרו את המרחב הפלסטיני למובלעות, וכך העצימו את שליטתה של ישראל בפלסטינים במקביל לצמצום אחריותה לתפעול השירותים האזרחיים.

ור’ אזולאי ואופיר (2007), עמ’ 161. “הוועד הישראלי נגד הריסות בתים” מציג תזה לפיה, בסך-הכל, מדיניותה של ישראל בשטחים הייתה מכוונת תמיד ליצירת “מטריצת שליטה” (Matrix of Control) – סבך של רישום, נהלים, הפקעות, חסימות, הריסות, אישורים וביתורים, שמכוון כל הזמן לסיפוח מעשי של אדמת הגדה, והותרת האוכלוסייה הפלסטינית במובלעות קטנות ככל שמתאפשר, שגבולותיהן נתונים לשליטתה. לגבי הכבישים והחסימות בגדה, ובפרט בימי אוסלו, תמונת המצב שעולה מהנתונים שסקרנו עולה בקנה אחד עם התפישה והמידע שמציג “הוועד הישראלי נגד הריסות בתים”. ר’ באתרם: http://www.icahd.org/matrix-of-control.

החסימוֹת הרבות ואי-הסדירוּת של תנועת חומרי הגלם אל תוך השטחים, של חיי החקלאות והמסחר בתוכם ושל מעבר סחורות ועובדים אל מחוץ להם, הכשילו את כוונות הפיתוח הכלכלי הפנימי שהוּתווּ בהסכמי אוסלו. החקלאות והתעשייה לא צמחו כלל מאז 1994, ומשקלם בתוצר הפלסטיני ירד.לפי נתוני הלשכה המרכזית הישראלית לסטטיסטיקה, מספר הפלסטינים שעבדו בישראל צנח מ-115.6 אלף ב-1992 ל-84 אלף ב-1993, והמשיך לרדת עד כ-60 אלף בלבד בסוף 1996 – אלה בעלי ההיתרים האישיים המתבטלים ומתחדשים חליפות.

לנתונים, מנקודת המבט של 2013: פאול ריבלין ויצחק גל (עורכים), הרשות הפלסטינית והכלכלה: שלטון תלוי על בלימה, בתוך: כלכלת המזרח התיכון, כרך 3, גיליון 5, מרכז משה דיין ללימודי אפריקה והמזה”ת אוניברסיטת ת”א, מאי 2013.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתוך דו”ח אקשטיין (2011), עמ’ 127.

בשנים האמורות ירד התל”ג הפלסטיני בשיעור של בין 3.7% ל-10% בשנה, ובכ-36% בסך-הכל; שיעור האבטלה בגדה וברצועה הלך ועלה, ולפי הבנק העולמי הגיע ב-1996 ל-34%;ושיעור הפלסטינים שהתקיימו מ-2$ ביום או פחות הגיע לכ-41% ברצועת עזה, כ-16% בגדה, ובסה”כ – כרבע מהאוכלוסייה.ההכנסה הממוצעת למשק בית פלסטיני ירדה בכ-38%, והאינפלציה שחקה את כח-הקנייה עוד-יותר.

ארנון 1999, נתונים בעמ’ 7, ציטוט בעמ’ 11. נתון תל”ג מצטבר: כרמי (1999), עמ’ 15.

מתוך: The World Bank Group, Poverty in the West Bank and Gaza, in: Palestine-Israel Journal, 2000.

בתןך: UNSCO, Quarterly report on Economic and Social Conditions and Trends in the West Bank and Gaza Strip, Fall 1996, data in Table 2

לקריאה נוספת על הקשר בין הגבלות התנועה של הסכמי אוסלו וכשלונם הכלכלי:

הנתונים הנ”ל תואמים את מסקנותיו של מחקר כלכלי מפורט המייחס את כשלון פרוטוקול פריז וכוונות הפיתוח שמאחוריו בעיקר להגבלות התנועה בשטחים. לפי המחקר, היישום הלוקה של הפרוטוקול “… הותיר את הכלכלה הפלסטינית ללא משטר סחר ברור ומתפקד… מטרתו הייתה להוביל… לשליטה של הרשות הלאומית הפלסטינית על שווקיה הפנימיים ועל גבולותיה החיצוניים. [אבל] התפתחויות אלה לא אירעו לבסוף“.

אריה ארנון וסאעב במיה (עורכים), היבטים כלכליים של הסכם קבע בין שתי מדינות – ישראל ופלסטין, קבוצת Aix, ירושלים, 2007, ע”מ 178-181

בדומה, דו”ח שהגיש מזכ”ל האו”ם ב-1997 לאסיפה הכללית של הארגון קבע כי הדימוי הרווח של “אוטונומיה” ו”שלטון עצמי” בשטחים, שנוסח בהסכמי אוסלו, לא שיקף את המצב לאשורו: “מימוש עקרון השלמות הטריטוריאלית, כפי שהוא מבוטא בהסכמי אוסלו”, כתב שם קופי ענאן, “סוכל במהלך התקופה הנדונה על-ידי הגבלות ישראליות על תנועת בני אדם וסחורות בין האזורים המתקראים A, B ו-C בגדה המערבית, בין ירושלים ושאר הגדה המערבית, בין הגדה המערבית ורצועת עזה, ובין השטחים הכבושים ושאר העולם.”גם שלמה בן-עמי, היסטוריון ולימים שר המשטרה של ישראל, קבע כי “ההסכם הכלכלי בין ישראל לפלסטינים תכנן כלכלה פלסטינית… שבעצם תלויה בישראל, וכפופה לה.”

Report of the Secretary-General submitted in accordance with General Assembly resolustion ES-10/2, United Nations, New York, 1997, Par. 22 (תרגום על-ידי אמנסטי אינטרנשיונל – ישראל, ישראל והשטחים הכבושים: הזכות לעבוד, תל-אביב, 2003, עמ’ 11).

בתרגום חופשי מתוך ספרו: Ben-Ami, Shlomo, Scars of War, Wounds of Peace: The Israeli-Arab Tragedy, Oxford University Press, New York, 2006, p. 231.

הפרקים הקודמים:

הגבלות תנועה: השנים הראשונות

1972-1987  שילוב לא מאוזן

1987-1993 הכללים משתנים – הפרדה

לפרק הבא: 

 :1997-2000 תקופת-ביניים

     

    שלטון החוק

    בעקבות הסרט, מסע אינטרקטיבי

    אתר המובייל שלנו בבנייה ויעלה בקרוב!

    בינתיים, הכנסו לאתר האינטרקטיבי של שלטון החוק דרך הדסקטופ שלכם, והרשמו כאן כדי לקבל עדכונים.

    להרשמה

    שלח!
    תודה רבה!