סערה

ביוני 1999 החליף אהוד ברק את בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. כהונתו של ברק הייתה תזזיתית וסוערת, והכניסה דינמיקה חדשה לאזור. לאחר שהסיג את כוחות הצבא של ישראל מלבנון, פנה ראש-הממשלה ל”מסלול הפלסטיני”, כלשונו. ביולי 2000 יצא ברק למו”מ עם יאסר ערפאת, בו ביקש להכריע את המהלך המדיני בין ישראל לרשות אחת ולתמיד.

תילי תילים של מילים וגרסאות נכתבו על כישלון פסגת קמפ-דיויד 2000, ותמונה אחת, בה נראים ברק וערפאת דוחפים זה את זה לתוך חדר המשא ומתן, נותרה חרותה בזיכרון. כחודש וחצי לאחר מכן, עלה ח”כ אריאל שרון להר הבית בביקור פומבי ומתוקשר, שלא נמנע ע”י רה”מ ברק למרות המלצות גורמי-הביטחון.

בשני הצדדים, ערכו המתנגדים להסכם את הצדקותיהם לאלימות המתקרבת. ביקורו של שרון בהר-הבית הצית אש שהתפשטה במהירות מירושלים לכל רחבי הרצועה והגדה. האינתיפאדה השנייה פרצה.

במקביל, במהלך אוקטובר, הרג חיזבאללה 3 חיילים ישראלים בגבול לבנון וחטף את גופותיהם. בתוך ישראל, ירו כוחות המשטרה על אזרחים פלסטינים שחסמו כבישים ויידו אבנים בהזדהות עם המאבק בשטחים. מירי השוטרים נהרגו 13 פלסטינים אזרחי ישראל. האלימות הישראלית בשטחים היתה קיצונית עוד יותר:בחודשיים שעד ה-2.12.2000 נמנו בשטחים למעלה מ-200 אזרחים ו-24 אנשי כוחות-בטחון פלסטינים הרוגים ע”י כוחות ביטחון ישראלים, וכ-10,000 פצועים. גם הפלסטינים הפעילו כח קטלני: באותה תקופה הרגו פלסטינים 17 אזרחים ישראלים ו-11 מאנשי כוחות הבטחון הישראליים.

החודשים הראשונים לאינתיפאדה השנייה מתוארים כתקופה בה הופר לחלוטין “שלטון החוק” בשטחים, והשגרה הצבאית חרגה מכל קריטריון חוקי מקובל. על כך מעידים אמצעי הלחימה והענישה הקיצוניים שהפעילה ישראל באופן נרחב, ובהם המעצרים המנהליים, גירוש, הריסות בתים, הוצאות להורג ללא משפט (“חיסולים ממוקדים”), עינויים, עוצר, וצורות נוספות של ענישה קולקטיבית – השעיית החוק לצורכי בטחון. לטענתו של גורדון, באינתיפאדה השנייה ישראל כבר לא ראתה בחוק ה”אזור” כלי נחוץ ללגיטימציה, אלא מרכיב שולי ומיותר.

תבוסתו של ברק לאריאל שרון בבחירות במֶרְץ 2001 לוּותה בקרבות עזים בשטחים, ובפיגועים בתוך ישראל. כהונתו של אהוד ברק כראש-ממשלה חלפה במהירות. הסערה שהביאה עמה, נשארה.

קמפ דיויד: מלחמת גרסאות ומגבלות התנועה

גרסתו של אהוד ברק למו”מ בקמפ-דייוויד הסתכמה בשתי שורות, שהפכו למוסכמות בשיח הישראלי : האחת: “הצענו לפלסטינים הכל – והם סירבו”; והמסקנה: “אין פרטנר”, בצד הפלסטיני “אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר”.
אך עדויותיהם של משתתפים אחרים בוועידת קמפ-דייוויד מייחסות לישראל אחריות משמעותית לכשלון השיחות. אחת המחלוקות המרכזיות לגבי הדיונים נוגעת ישירות להגבלות התנועה: טענתו של ברק כי ישראל “הציעה הכל” לפלסטינים נסמכה באופן משמעותי על חישובי שטח – כמה מתוך שטחי הגדה הייתה ישראל מוכנה להעביר למדינה הפלסטינית.אך מעֶבר לוויכוח על המִספרים, אין חולק שבקמפ-דיוויד התעקשה ישראל לשמור בשליטתה על רבות מההתנחלויות הוותיקות, ועל חלק משמעותי ממערך הכבישים בגדה. מבחינת הפלסטינים, היה מדובר בקבלת עקרונות השליטה של אוסלו כתנאים להסדר-קבע סופי. שלמה בן-עמי, השר לבטחון הפנים בממשלת ברק וחבר בכיר בצוות המו”מ בקמפ-דיוויד, אף הצהיר ב-2006 כי לו היה פלסטיני, היה דוחה את ההצעות הישראליות.

בד בבד עם היציאה למו”מ, השעה ברק את יישום הסכמי הביניים, והתלה שוב ( ב-6 באוקטובר, שבוע לתוך האינתיפאדה) , את כל היתרי היציאה של פלסטינים לישראל. באותה עת נמנו בשטחים עשרה הרוגים מידי כוחות הביטחון של ישראל, ומספר ההרוגים הישראלים על-ידי פלסטינים מהשטחים עדיין עמד על אפס.אך כשלונו המוחלט של המשא-ומתן המדיני החזיר את ישראל ואת התושבים הפלסטינים לנקודת המוצא המוּכּרת: הקפאת תנועה, אמצעי אכיפה חדשים, ושבר כלכלי.

שנות ה-2000: ההפרדה כאידיאולוגיה

בעשור הראשון של שנות האלפיים נקטה ישראל, בהנהגת רה”מ שרון, הגבלות תנועה חדשות ומשמעותיות כלפי תושבי השטחים: צה”ל שב ונכנס לערי הגדה, לעיתים לתקופות ממושכות, ולמעשה ביטל את השליטה הבטחונית הפלסטינית בשטחי A.בעיתות הלחימה הקשה (עד 2003-2004 לערך) הייתה תנועת הפלסטינים בגדה לא רק אסורה ברוּבָּה, אלא גם מסוכנת. בלחימה בערים הפלסטיניות, עברו לעיתים חיילי צה”ל בין בתי הפלסטינים דרך הקירות כדי למזער את סכנת הפגיעה בהם. הגבלות התנועה חדרו לחדרי-החדרים.

ב-2005 נסוגה ישראל מרצועת-עזה וממספר התנחלויות בגדה. ה”התנתקות” הקלה מאוד על התנועה בתוך הרצועה, אך ישראל המשיכה לשלוט באופן מוחלט בכניסות וביציאות ממנה (בים, באוויר וביבשה), ובמקביל הסירה מעצמה כל אחריות לגורל תושביה.

עוד על מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר ההתנתקות בפרק במערך שיעורי הדין ההומניטרי הבינלאומי

בגדה, צווי סגירת שטח כלליים וממושכים הצטרפו למאות מחסומים וחסימות פנימיות שהציב צה”ל, אשר הפכו את אי-התנועה לשגרה פלסטינית קולקטיבית, ואת אכיפתה – לשגרה ומרכז של הפעילות הצבאית. כפי שכותב הנדל, המחסומים הפנימיים בגדה, שהמעבר ברבים מהם הותנה בהיתרים מיוחדים ונדירים, היו גם מקור לחוסר ודאות תמידי – מיקומיהם השתנו מעת לעת, המעבר בהם נאסר לפעמים גם לבעלי אישורים, והתנאים לקבלתם היו לא גלויים ולא אחידים. בחברון, אסרו הצווים על תנועת פלסטינים בצירים חשובים בעיר (ובכללם השוק המרכזי), וסגרו בפניהם שטחים רחבים סביב בתי המתנחלים היהודים. הגבלות אלה הוארכו שוב ושוב, עד שהפכו לסטטוס-קוו.

באותן שנים הקימה ישראל בגדה את גדר ההפרדה, שכלאה את אדמותיהם, בתיהם ומקורות הפרנסה של עשרות-אלפי פלסטינים שחיו בינה לבין הקו הירוק. לצורך בניית הגדר והשלטת משטר “מרחב התפר” שבינה לבין הגבול הבינ”ל (סה”כ כ-137,000 דונם), השתמשה ישראל במגוון שיטות הפקעה והעברה של קרקעות, שיושמו באמצעות צווים.

“מרחב התפר” היה לבירת ממלכת הגבלות התנועה. המרחב הוכרז כשטח צבאי סגור, והתנועה בו הוכפפה לעשרות סוגי היתרים, המאפשרים שליטה קפדנית ומדוקדקת (למשל: הקצאת עד עשרה ימי עבודה לעובד הראשון בכל דונם של גידולי זיתים, בהם מותר השימוש במחרשה, מרסס, מעדר, טורייה, מזמרה, משור וטרקטור). אלה מהווים את “משטר ההיתרים”, שהפך למדיניות רשמית ב”אזור” בסדרה של צווים צבאיים החל מינואר 2009.

במקביל, נמשך גם עיבוי גושי התנחלויות רציפים, והוקמו ב”אזור” עוד עשרות נקודות יישוב יהודיות חדשות. חוּקי התנועה בגדה הלכו והתכנסו למסרק צפוף של איסורים (הכלל) והיתרים (יוצאים מן הכלל),המרתק את תושבי הגדה למקומותיהם ומקשה מאוד על כל ההיבטים של חיי היום-יום.

שכלול התשתית המנהלית

במקביל לשינויים בשטח, מאגרי המידע המנהליים הלכו והשתכללו עם ההתפתחות הטכנולוגית. המאגרים הפכו קשורים ביניהם, ואִפשרו מיפוי קל וזול, ועם זאת מדויק ומעודכן , של הגבלות התנועה וההיתרים המיוחדים, הקנסות, קשרי העבודה והמשפחה, החקירות, המצב הכלכלי, האדמות, ההליכים המשפטיים וכיו”ב, לגבי כל פרט ופרט.

נגישות השב”כ למידע זה מכפיפה לעיונו ולשימושו את כל תחומי החיים המתועדים של הפלסטינים. ככלל, חסיון המידע והשיקולים אף פוטר את השב”כ מהצורך לתת דין וחשבון על השימוש במידע.

אמנם, טכנולוגיית-המידע עשויה גם להפחית אי-וודאות, לייעל את הביורוקרטיה לטובת התושבים, ולאפשר שקיפות יתרה והסדרה מפוקחת של המערכת. אך המציאות מראה שהשפעות כאלה, אם בכלל קיימות, הן זניחות.

לקריאה נוספת על ההתפתחות הטכנולוגית וחיזוק שליטת השב”כ באוכלוסייה:

תוצאות
משטר התנועה שתואר בפרק האחרון עדיין נוכח בעת הכתיבה (סוף 2014), ותיאורים עשירים ומעוגנים היטב של החיים תחתיו, כמו-גם אפיון מקיף של הגבלות התנועה החדשות, פורסמו לאחרונה, ואין צורך לחזור עליהם כאן.עם זאת, אפשר כבר להבחין בהשפעות של המצב החדש, ולתהות על הכיוון שהוא מציין. על פי כל המדדים (חוסר בטחון תזונתי, אבטלה, תשתיות וממשל), העשור הראשון של המאה העשרים ואחת העמיד את הגדה המערבית בפני התרסקות כלכלית וממשלית.

לקריאה נוספת על המשבר הכלכלי הפלסטיני בעשור שאחרי האינתיפאדה: 

ישראל, מצידה, העמיקה מאוד את שליטתה בגדה ועמה את הגבלות התנועה, אשר הולכות ומעוגנות באדמה עצמה – בהתנחלויות, בכבישים, בשטחי החקלאות והמרעה, במסופי-גבול משוכללים, בגדר ההפרדה. בחלוף הזמן, סמכויות אנשי הבטחון ומציאות היום-יום הניבו אין-ספור הגבלות תנועה, שהופעלו והצטברו בשטחים מהיום הראשון לכיבוש.

בסך הכל, במשך כל שנות הכיבוש, שרטטו הגבלות התנועה של הפלסטינים חזון ישראלי שכלל שליטה בחלקים משמעותיים של הגדה, ובכלל זה ברוב בקעת הירדן ובירושלים. מבחינה זו, היו ההתנחלות והגבלות התנועה שני צדדים של אותה מטבע.

כלכלית, שימשה הגדה כמאגר לעבודה זולה וכלי לוויסות העבודה והמשק הישראלי. פיתוח כלכלי פלסטיני בר-קיימא היה עלול להחליש את התלות בישראל, ולכן הוגבל משמעותית. בשנות ה-90′ הלכה ישראל וניטרלה את תלותה בכוח העבודה הפלסטיני, והמשיכה לנטר ולכוון את הפעילות הכלכלית בגדה דרך מערכות צווי הגבלות התנועה.

ומה הלאה?

יש זמן (סיכום)

זמן
במאמרו, “על תלאות הזמן מוגזע”, מתאר ד”ר אמל ג’מאל כיצד מפרידות הגבלות התנועה במרחב הפיזי בין הזמן הפלסטיני לזמן הנורמלי, המשויך לשולט: “במרחב הנורמלי זרימת הזמן היא מהירה, על פי תפיסת הזמן המודרני, ואילו במרחב האנורמלי זרימת הזמן…. מקוטעת, נשלטת מבחוץ ומונחית על ידי שיקולים הזרים לעצם קיומה.” תחת הכיבוש הישראלי, כותב ג’מאל, “השהייתו או ריקונו של הזמן מנשלים את הנשלטים מאחד ממאפייני אנושיותם… מה שמאפשר התייחסות אל בני אדם כאילו היו חיות”.

ג’מאל גורס כי השלטון בשטחים כולא את הזמן הפלסטיני באמצעות הפרדות ומעברים פיזיים בין השולטים לנשלטים, אישורי עבודה סלקטיביים, עוצר וסגרים כלליים. השלטון תופש את עצמו כמודרני – יעיל, רציונלי ודינמי. לכן, זמנם של הישראלים נתפש על-ידם כחשוב יותר מזמנם הסטטי של הפלסטינים. אלה נחשבים לפרימיטיבים, “… כמי שקפאו בזמן עד שמישהו מבחוץ בא להושיעם מעצמם.”

רעיון דומה נמצא בתיאור של עו”ד אביגדור פלדמן את גישת בית המשפט העליון והשלטון בישראל בכלל לזמן היהודי/ערבי: [מבחינת הישראלים] “הזמן היהודי הוא זמן היסטורי; הזמן הערבי הוא זמן קלנדרי. המקום היהודי הוא מקום מסוים, הולכים אליו, או עולים אליו לרגל, ואילו המקום הערבי הוא חלל חסר סימני זיהוי…”, כותב פלדמן.המחסום בשטח הוא גם מכשול בזרימת הזמן, אשר שוחק את ערך השימוש של הזמן ויוצר “פירוק, הרחקה, האטה ואי-ודאות בעבור הצד האחר.”

מנקודת המבט הזו, ההתקוממות העממית הפלסטינית היא גם התמרדות נגד הקפאת הזמן, וניסיון להפוך את המרחב לפוליטי – להבהיר שההפרדה והקפאת התנועה אינן חלק מהמצב הטבעי, אלא נסיבות ניתנות לשינוי, שגורמות למתח מתמיד.

אפשר להיזכר כאן בדבריו של דוד גרוסמן על השלטון הצבאי בשטחים ערב האינתיפאדה הראשונה: “נדמה לי, שלוּ הייתי חי תחת שלטון זר, היתה מענה אותי… גם העובדה שאינני שליט על זמני. שיכולים לעכב אותי במחסום לבדיקה של שעה; שמטילים עלי עוצר לכמה ימים; ששעותי, שהן רכושי האישי, האינטימי, הופכות להיות מטבעות שחוקות בידיה של עריצות בזבזנית ואטומה. וגם זאת: שקובעים אותי לתוך נקודה בלתי טבעית במהלך הכללי של הזמן ההיסטורי…”

עבר והווה – שלטון החוק

צווי הגבלות התנועה הם הברגים והאוּמים של מכונת-הזמן הישראלית בשטחים. ההתליות של שנות התשעים ממחישות היטב את פעולת האתחול-מחדש של הזמן, כלומר הניסיון להקפיאו. לצדן, נפרשׂות ומצטברות התליות מקומיות – העוצר, הסגרים והחסימות. אי-הפיתוח של תשתיות השטחים משתלב היטב ב”זמן” הזה: התפתחות של תשתית מקומית, פירושה – קיום בזמן (יציבות, סיפוק, תקווה) שאינו תלוי בשלטון, ולכן עושים למנעו.

עם השנים, שלטון החוק בשטחים הלך ולבש את הדמות שצמחה תחת גלימת-ההגנה שסיפק למשטר הצבאי: מערכת אפקטיבית להסדרת שליטה מוחלטת וממושכת על מיליוני אזרחים, הנתונה למרוּתן של ממשלות תובעניות ואינטרסים פנים-ישראליים רבי-עצמה, ומתקיימת באמצעות עשרות-אלפי אנשי כוחות הבטחון השונים, להם העניקה כח בלתי מוגבל על האוכלוסייה.

משאימץ את יחסי-הכח היסודיים האלה, היה שלטון החוק הצבאי בשטחים לממלכתו של הזמן קצר-הטווח. הנסיבות הבסיסיות, ארוכות-הטווח, נוטרלו מהדיון המשפטי, ונותרו הנסיבות המקומיות, הארעיות, שיקול הדעת של החיילים בשטח, “שיקולי-הבטחון”: זמן מוּפקע ומקוּטע עד דק. מערכת המשפט בשטחים נמצאה והיא בונה את התל, אך זוכרת רק את ההתלייה.

לקריאה נוספת על הפקעת הזמן:

כפי שראינו לאורך המאמר הזה, מדינת ישראל השתמשה בחוק הצבאי כמכשיר פוליטי, מדיני וכלכלי במשך כל שנות הכיבוש. בכירי מערכת המשפט בשטחים נזהרים נזהרים לרוב בביקורת על יחסי הכוחות שעל תחזוקם הופקדו. אמנם, מעשה הביקורת הוא תמיד מעשה פוליטי, וככזה הוא לכאורה מעבר לתחום עיסוקם – אך היעדר הביקורת, וקבלת מאזן הכוחות הבסיסי, הם פוליטיים לא פחות.

מערכת המשפט בשטחים (בגיבוי מערכת המשפט בתוך ישראל) קיבלה את יחסי הכפיפות הבסיסיים בין יהודים לפלסטינים ב”אזור” כבסיס לאמות המידה למותר והאסור בתחומה. בכך הפכה את מצב האפלייה הבסיסי לעניין מקצועי שהוכרע, ואינו נתון לדיון. בצל הלגיטימציה המקצועית הזו חוסה השלטון הצבאי , ואיתו הסיפור שהחברה הישראלית מספרת לעצמה על הכיבוש – סיפור שהפלסטינים קיימים בו רק כשהם ניצבים בדרכה.

כפי שראינו כאן שוב ושוב, קבלת נקודת-הפתיחה של אי-שוויון בפני החוק פגעה קשות בשאיפה המוצהרת של מערכת המשפט הצבאית לכונן בשטחים “שלטון חוק” מודרני:

היא הביאה לביטול זכויות-האזרח ואִפשרה לשלטון הישראלי להתרחק מאחריותו כלפי נתיניו; הרשתה שִגרה של שלילת חירות, תנועה ופרנסה על-סְמך עבירות שאינן זקוקות לתשתית ראייתית, ועל-יסוד חשש מסכנה עתידית; הפכה את נתיניה לנאשמים-בכח; התירה ענישה קולקטיבית; שחקה את רציונל ההלימה בין עבירה לעונש; נהגה אכיפה אישית ושרירותית; התירה את קיומן של שתי מערכות חוק נפרדות על-בסיס לאומי; והעניקה קדימות מוחלטת ל”שיקולי בטחון” מגוונים, ובפרט לשיקולים חסויים, שגם אינם מאפשרים הגנה משפטית אפקטיבית.

עתיד

אחרי ארבעים ושבע שנים של שלטון צבאי מוחלט בשטחים הכבושים, בנימות שונות של שילוב והפרדה, אלימות ורגיעה, ישראל יכולה לדעת בבטחון כי הפלסטינים אינם מתכוונים להיעלם מן הזמן. הם נצמדים למרחב ולאדמה, פועלים וזוכרים. אך הכותבים על מדיניות ישראל בשטחים כיום מתארים גישה ישראלית של הפרדה קיצונית, העולה כדי כליאת הפלסטינים במקומותיהם וזניחה של מחויבות כלשהי כלפיהם. הנדל מכנה זאת “הפקרה”: זה שילוב האחיזה בשטח עם ההפרדה מהתושבים –שני כוחות האוחזים בעמוד-השדרה של “שלטון החוק” בשטחים, וסוחטים אותו בכיוונים מנוגדים.

שורות אלו נכתבות אחרי מלחמה נוספת, עקובה מדם, בין ישראל לממשלת החמאס בעזה (“מבצע צוק איתן”), בה נמנו 73 הרוגים ישראלים (ששה מהם – אזרחים), למעלה מ-2000 הרוגים פלסטינים (מאות רבות מהם, על פי ההערכות הזהירות ביותר, הם אזרחים), ואלפי פצועות ופצועים. הדרישות הפלסטיניות החוזרות ונשנות בסבבי-הלחימה נוגעות קודם-כל להגבלות התנועה: שינוי ההגבלות החריפות שמטילה ישראל על כניסה ויציאה של אנשים ומוצרים מרצועת עזה, הקמת נמל ימי, הקמת שדה תעופה.

לפני הלחימה ואחריה נקט יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, בשורה של יוזמות מדיניות ודיפלומטיות. אלה כונו על-ידי גורמים ישראלים רשמיים “אינתיפאדה מדינית”. שרת-המשפטים, ציפי לבני, אף הכריזה טרם התפטרותה בסוף 2014 על קיומה של “אינתיפאדה משפטית” פלסטינית.בהמשך לכך, חתימתו של אבו-מאזן על אמנות בינלאומיות המחייבות את ישראל בדצמבר 2014 הביאה את ממשלת ישראל להקפיא מיידית את העברתם של כחצי מיליארד שקלים מכספי המיסים של הפלסטינים, המצויים בידיה.

 ובכן, חמושה, משפטית או מדינית – מבחינת ישראל, כל הנכחה עצמאית של הקיום הפלסטיני בזמן ובמרחב הפוליטיים היא “אינתיפאדה”: התקוממות כנגד טבעו המוחלט של שלטון ישראל ב”אזור”, כנגד הסטטיות שאוכף “שלטון החוק” הצבאי, ויחסי הכפיפות שבבסיסהּ.

מערכת המשפט הישראלית ומוביליה נמצאים בחזית המקצועית של צידוקי המשטר הצבאי, כלפי העולם וגם כלפי הציבור הישראלי. שִעבּוּד ההיגיון המשפטי והצבאי של ישראל למציאוּת טווח הזמן הקצר של הכיבוש מרחיק אותה מהצבת חזון רלוונטי לטווח הארוך באזור. אך ההיחלצות מאשליית עצירת הזמן אינה משימתה של מערכת-המשפט, וכפי שראינו, גם אינה תפורה לפי מידותיה. על כך יצטרכו להכריע קובעי המדיניות.

תודות

כל אי-דיוק, חוסר, או פרשנות לקויה הקיימים בטקסט הם באחריות הכותב. לצד המקורות הכתובים, במהלך הלימוד והכתיבה נעזרנו בנדיבותם ובעצתם החכמה של אירית בלאס, רן גולדשטיין, רון דודאי, שלומי זכריה, ליאור יבנה, זיו יצחקי, דן יקיר, שמוליק לדרמן, כרמי לקר, אלישבע מיליקובסקי, מיכאל ספרד, ידין עילם, רועי פלד, איל רז. תודה לכם.

פרקים קודמים במאמר:

הגבלות תנועה: השנים הראשונות

1972-1987  שילוב לא מאוזן

1987-1993 הכללים משתנים – הפרדה

 1993-1996 אוסלו, השנים התלויות

 :1997-2000 תקופת-ביניים